כשאמא סיפרה לי שאולג כבר יכול ללכת לבד ממש שנאתי אותו, לא
יכלתי לשמוח בשימחת אביו, לא יכולתי לשמוח, נקודה.
אני עוד לא הרגשתי את צד שמאל של הגוף ואמא באה ומספרת לי
שאולג הולך לבד, שנאתי גם אותה על זה, עכשיו אני מבין שהיא
חשבה שאני אשמח מזה, היא כנראה שכחה את הרגש של היקר
מיהלומים.
במיטה ממולי שכבה תינוקת בת שנתיים, אני חושב שקראו לה מרווה
או משהו כזה, היא מתה עוד לפני שהצלחתי להזיז את רגל שמאל, זה
לא עשה אותי עצוב, מעולם לא ראיתי אותה אפילו, גם לא את
הוריה.
אבל אמא בכתה בגלל זה, היא כנראה נזכרה ברגש ההוא, מרווה אפילו
לא הכירה אותו,
העצב מוציא מאנשים את המיטב שברגשות.
כשההורים של מרווה בכו שהיא מתה לא שמעתי אותם, אני שמעתי את
forever young, הייתי עסוק בלדמיין אותי בתוך האור המדהים הזה
שלשמאלי, שעדיין לא הבנתי את מהותו. הייתי עסוק בלא להיות
אני.
ביני לבין המיטה של אולג היה וילון ורוד-כתום, מעולם לא יצא לי
לראות את אולג, הוא חי אצלי בסיפורים שלא רציתי לשמוע.
עכשיו כשאני חושב על אולג אני מדמיין ילד בלונדיני הולך, הולך
ומחייך.
אולג בשבילי לעולם ישאר ילד בן 13 שהצליח לקום מהמיטה בטיפול
נמרץ וללכת, אבל אף פעם לא יצא לי לראות את פניו. אולג יכול
לעבור מולי ברחוב מליון פעם ביום ואני לא אדע שהוא מי שנתן לי
את הכוח לחיות. מרווה לעומת זאת כבר לא, מרווה הייתה צריכה
להיות עכשיו בת 10 בערך, למרות שלא ראיתי אותה מעולם, אני בטוח
שהיא הייתה יפיפיה, אלוהים לא סתם לוקח מישהי בת שנתיים.
אחרי שבועיים עברתי למחלקה הכירוגית ונשארו לי עוד 18 יום
להיות עם עירוי, המטרה הגדולה ביותר שלי הייתה להעביר את 18
הימים האלו, לא ענין אותי דבר מלבד זה, העירוי הזה היה הבעיה
היחידה בחיים שלי, לא חשבתי על מרווה, לא חשבתי על אולג, לא
חשבתי על העובדה שאני עלול לא ללכת יותר בחיים, לא חשבתי על כך
שאני לא מרגיש את כל צד שמאל של הגוף שלי, רק העירוי הטריד
אותי.
שלושה ימים אחרי זה כבר הייתי יכול לשבת, אמנם עדיין לא היו לי
שרירים בצוואר, ככה שהראש שלי היה נפול, אבל יכולתי לשבת, אמא
או אבא היו מחזיקים לי את הראש ישר ואני הייתי מרגיש כמו ילד
רגיל שיכול לשבת, לפעמים אני נדהם מהדברים שאנשים לומדים
להעריך במצבים מסויימים, אני הודיתי על כל שניה שאלוהים נתן לי
את היכולת לשבת, את היכולת לנשום, את היכולת לדבר.
בכל התקופה ההיא חייתי ממטרה למטרה, זה מה שהשאיר אותי בחיים
אי אפשר להמשיך בלי לדעת לאן רוצים להגיע, ואני רציתי להגיע
למצב בו אין לי עירוי.
כשנגמרו 18 הימים האלה והורידו לי את העירוי סופסוף הייתי האדם
הכי מאושר בעולם ליום אחד, אבל אחר כך שוב לא ידעתי להעריך את
העובדה שאין לי עירוי, הייתה לי מטרה והשגתי אותה, עכשיו
הסתכלתי רק על העתיד.
אחרי שהורידו לי את העירוי חיפשתי מטרה חדשה, עדיין פחדתי לגעת
במטרה הכי גדולה שהייתה לי, ללכת, אז חיפשתי מטרות אחרות, כמו
להזיז את הרגל, כמו להצליח לבכות שוב, כמו לצחוק.
כמה ימים לאחר מכן הצלחתי להזיז את הברך, כל כך התלהבתי מזה עד
שהייתי עסוק בלקפל ולישר את הרגל רוב היממה, עם השגת המטרה
הזאת הושגו שתי המטרות האחרות, בכיתי מאושר פשוט וממש צחקתי,
צחוק אמיתי ומהלב, חיוך.
הגיע השלב שאני יכול לרדת מהמיטה, אני כבר דימיינתי את עצמי
הולך במחלקות "אסף הרופא", כבר ראיתי את עצמי צועד למחלקת
טיפול נמרץ ומבקר את הרופאים והאחיות שם, "הנה, זה בשבילך,
תשב", האח שהביא לי את כיסא הגלגלים אמר לי, התחלתי לבכות, אבל
לא בכי של ילדים, בכי של איש זקן בן 13, בכי מבפנים.
התיישבתי על כיסא הגלגלים ולא הראיתי סימן ולו הקלוש ביותר
לבכי שלי, לא רציתי שאבא ואמא יראו שאני עצוב, אחד מתפקידי
באותו הזמן היה לסחוב את כולם על הכתף הימנית שלי, מאחר
שהשמאלית הייתה משותקת.
יצאתי עם אמא לרחבה שמחוץ למחלקה, ישבנו שם איזה שעתיים, כל
שעשיתי היה להביט בשמיים, כמה שהתגעגעתי לשמיים האלו, שמים
אפרוריים וקודרים של תחילת פברואר, אבל אלה היו השמיים הכי
יפים שזכיתי לראות, אמא החזיקה לי את הראש למעלה ככה שאוכל
להביט בשמיים ואני רק הבטתי, לא אמרתי מילה, התפאלתי מהעולם
הזה ומכמה שהוא יפה, לא כעסתי על אלוהים באותו רגע, לא קיללתי
אף מלאך, פשוט הייתי שמח עם מה שיש לי.
נהייתי מצונן מהמזג אויר שלא לקחתי שום חלק בו בחודש האחרון,
אמא אמרה שהיא נכנסת לרגע למחלקה להביא לי טישו, לא הסכמתי לה
ללכת, הייתי כל כך חסר אונים, לא הסכמתי לה ללכת ממני אפילו
לשניה.
היא ניסתה לשכנע אותי, אבל לא יכלתי לחשוב על האפשרות שמשהו
יקרה ואני לא אוכל לעשות כלום, אפילו להזיז את כיסא הגלגלים לא
יכולתי לבד, אפילו להחזיק את הראש ישר לא יכלתי, חוסר אונים
מוחלט, והכל בגלל חבילת טישו.
אחרי שחזרתי למחלקה כשכולי מרוח בנזלת החלטתי שהגיע הזמן לעבור
למטרה האמיתית שבשבילה אני פה, ללכת, לא ידעתי איך לעשות את
זה, לא ידעתי ממה להתחיל, לא ידעתי לאן, אבל רציתי ללכת, דבר
לא ענין אותי מעבר לזה.
באותו לילה יזהר(בן דוד שלי) חזר מהמילואים ב3:00 בלילה וישר
הגיע אלי, הוא העיר אותי ושאל אותי מה הדבר שהכי בא לי לעשות
עכשיו, "ללכת", אמרתי לו עם עיניי פקוחות בציפייה, "קום", הוא
אמר לי.
לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל קמתי כמו שהוא אמר, נתתי לו יד
והוא אחז אותי מאחור ואמר לי להתחיל ללכת, עמדתי על רגלי
הימנית כשכל צד שמאל של הגוף שלי נשען עליו, הוא דחף לי את רגל
שמאל עם רגל שמאל שלו מאחורה, וכשהייתי צריך לעשות צעד עם רגל
ימין הוא נשא את כל גופי עליו, נותן לי תחושה שאני דורך על רגל
שמאל. במשך רבע שעה צעדנו עד לקפיטריה שהייתה כחמישה עשר מטר
מהמיטה שלי בערך, הגענו לקפיטריה והתיישבנו על כיסאות הפלסטיק,
"כמה זמן לא ישבתי על כיסא שלא זז", אמרתי לו, "בבקשה", הוא
אמר.
אחרי עשרים דקות שישבנו על כיסאות הפלסטיק בקפיטריה אבא הגיע,
השעה הייתה רבע לארבע בבוקר ואבא ראה אותי ואת יזהר יושבים
בקפיטריה על כיסאות אמיתיים, אני חושב שאבא חשב שאני בסדר
לגמרי, אחרת הוא לא היה מחייך ככה, הוא חייך לראשונה מאז
שהתאשפזתי באותו לילה.
זה היה כמו חלום ללכת, אפילו שלא ממש הלכתי, זה הרגיש כמו הדבר
האמיתי, אלה היו ה15 מטר הכי ארוכים שהלכתי בחיים שלי, אבל
נהניתי מכל רגע, אני לא חושב שאי פעם אמרתי ליזהר תודה על זה,
אבל אני מאמין שהוא הבין לבד.
לפני שעזבתי את בית החולים "אסף הרופא" התגלגלתי לראות את האור
הזה שסיקרן אותי כל כך בכל התקופה אחרי שחזרתי להכרה, נכנסתי
לחדר הטיפול נמרץ, בקושי הכרתי את המקום, הוא נראה לי זר
לחלוטין, רק לדבר אחד יכולתי לשים לב, לאור הבהיר, הכמעט לא
טיבעי שיוצא מהמשטח שעליו בודקים צילומי רנטגן.
עברתי למחלקת שיקום בתל השומר ונתנו לי כיסא גלגלים חדש, לא
יכולתי להפסיק להתלהב מכך שהכיסא היה כל כך נוח, אפילו לימדו
אותי לנסוע בו עם יד אחת, הייתי מזיז את הכיסא עם היד ומיישר
אותו עם הרגל שעבדה. אז התחילה המלחמה הכי קשה שהייתה לי,
במלחמה הזאת לא היה לי זמן לחייך ולא היה לי זמן לבכות, הייתה
לי מטרה, ודבר לא יעמוד בדרכי, לא עצבות, לא שמחה, אפילו לא
כיסא גלגלים מאוד נוח.
חמישה חודשים אחרי זה כבר הלכתי לבד, בלי עזרה של איש, עד כמה
מדהים שהוא יכול להיות.
בחיפושי אחר מטרות נוספות נתקלתי במטרה קשה משחשבתי שהיא,
החזרה לחיים
היא קשה, היא לא הגיונית, אבל מסתבר שהיא אפשרית.
