הסתכלתי וראיתי אותם, עומדים שם, חמישה אנשים כגוש אחד וידעתי,
אני לעולם לא אהיה חלק מהגוש הזה שנית. הבטתי בהם, בפני האנשים
שכה אהבתי פעם, שהיוו בשבילי איזשהו משען, כמו מעצור לדלת, כדי
שלא תיסגר, או תשבר, אני כבר לא יודעת. הבטתי בהם, סקרתי כל
מילימטר מגופם ומולי ראיתי רק זרים.
עמדתם שם, כולכם ודיברתם. לעגתם למשהו, מישהו, יכולתי לראות
זאת על פי הבעת פניכם. תמיד כשלעגתם נהייתם חדים יותר משום מה,
אפיכם כאילו התארכו במעין תסמונת פינוקיו שכזו, על פניכם נמרח
חיוך וחצי חיוך זדוני ביותר ואיזשהו ברק לא ידוע נוסף לעיניכם.
כאשר התקרבתי, זזה במהירות, מקווה שלא תראו אותי, שלא אצטרך
להתעמת, שמעתי שאתם בעצם לועגים לי.
באותו הרגע סכין ננעצה בחזי והסתובבה. זה כאב יותר ממה שזה היה
אמור. אבל איך אני אמורה להרגיש כשאני לבד? לגמרי לבד? יודעת
שהאנשים שאהבתי ביותר הלכו? אולי זה אמור לכאוב.
אבל אני גאה בעצמי, לא בכיתי ולא הקאתי.
כששמעתי אותם, בנוסף לסכין הזאת שעדיין מסתובבת לה בחזי בהנאה,
גם הרגשתי את השנאה מתעוררת בקרבי. שנאתי אותם, ושנאתי את עצמי
ושנאתי את כל העולם. השנאה הזו תמיד נמצאת בי, כלפי הכל וכלפי
כולם, וההבדל היחיד הוא איך אני בוחרת לשחרר אותה, לנגד מי
וכלפי מי.
תמיד כשהשנאה הייתה גואה בי כאב לי. אז הלכתי להקיא, מקווה
שהשנאה תצא מתוכי, מקרבי, מעצמותיי, שלא תבער עוד, שתשקוט.
קיוויתי, אז מה?
במקום זאת, כאב לי יותר. גם הגרון שרף. השנאה גברה, שנאתי גם
את עצמי, כי לא הייתי חזקה מספיק בכדי לעמוד בפיתוי. השנאה
הייתה רבה, והתאבנה בבטני ובלבי כמעין כדור שמטרתו להעיק על
צלעותיי. אז הלכתי והקאתי שנית, מעגל קסמים שאיש אינו יוצא
ממנו, עד שהכדור הזה של שנאה בוערת מכלה את מעט פיסות האנושות
שנשארו בי, שורף את הכל, כמו אש, כמו לבה רותחת, עד שכל מה
שנשאר זו שנאה. אחרי זה הם עוד מתפלאים למה אני יכולה להיות כל
כך רעה לאנשים.
הפעם לא נפלתי בפח הזדוני הזה שטמנתי לעצמי, הפעם לא הקאתי.
אולי כי אימא שלי הייתה בבית, אולי כי כאב לי הגרון יותר מידי
מיומיים של שפעת, מי יודע. העיקר הוא שלא הקאתי.
באיזושהי דרך מעוותת אני ניצחתי. אני אמשיך הלאה ולא אתן לעצמי
להתבוסס ברחמים עצמיים על כך שאיבדתי אותם, את חבורתי המגובשת,
את אלא שכה אהבתי פעם וכה אהבו אותי, או לפחות כך אמרו. כעת
אינני מאמינה.
למען האמת, גם אינני יודעת איך אמשיך הלאה, כואב לי נורא. שורף
וצורב, מעיק, מציק ומעל לכל, כואב מידי, אין לי כבר מילים לכאב
הזה, נראה כאילו כבר השתמשתי בכולן.
ננטשתי, אקום שוב על רגלי.
בעטו בי, אחזיר בעיטה.    
והכי חשוב: נעזבתי באמצע הדרך
ואני עוד אמצע את הדרך חזרה.