ירון
אני באמת לא יודעת איך מתחילים של אחרי החיים, או יותר נכון
אחרי המוות. "היי ירון, מה נשמע?" נראה לי פשטני מדי, ו"מצטערת
על מה שעשיתי", נשמע יותר מידי, יותר מידי.
נתחיל מכך שאני בגן-עדן, ואני מאוד מאושרת. ביום השני שלי שם
בערך פגשתי את אלוהים, והוא אמר שאני יכולה לבקש ממנו מה שאני
רוצה, רק שאני אזכור איפה אני, וקצת כבוד למי שאני מדברת אתו,
ואמרתי, או, אני בחיים לא אנסה לרמות את אלוהים.
הוא שאל מה אני רוצה וביקשתי שלושה דברים, הראשון הוא שאהיה
רזה. ואני רזה, ועוד איך רזה. בהקאה האחרונה (הבאמת אחרונה
שלי), הקאתי החוצה את עצם הבריח, ואלוהים הרשה לי להשאיר את זה
ככה. אם קודם חשבת שאין לי אגן, חכה שתראה אותי עכשיו. אה, אתה
לא יכול. הלוואי ותוכל לראות אותי עכשיו. אני עור מתוח בחוזקה
על ערמה מסודרת בהתאמה של עצמות. העור כל כך מתוח שלפעמים הוא
נקרע, ואז אני צריכה לתפור אותו. אני מוצאת את התפרים הללו
חינניים, הם מסמלים את ההקרבה האולטימטיבית למען הרזון.
גם אחרי כל זה לא הייתי מרוצה, אז ביקשתי ממנו שיוציא כמה
איברים לא חיוניים, כמו כבד ולבלב, כדי שאהיה רזה יותר. העור
שלי שקוף, וכשאני מסתכלת על עצמי אני יכולה לראות את מה שנשאר
מהאיברים הפנימיים שלי, הידיים שלי רזות מתמיד והוורידים נעלמו
מהן. הברכיים שלי בקושי יכולות להחזיק את משקלו העלוב של גופי,
וגם הן לפעמים גורמות לי למעוד. אני יכולה לאכול כמה שאני
רוצה, בגן-עדן לא משמינים, אבל אני בוחרת שלא לאכול, או לאכול
ולהקיא אח"כ, אני כבר רגילה, אתה הרי מבין. אני כל כך רזה
שאפילו פליטי שואה נותנים לי את הלחם שלהם (והאמן לי פליטי
שואה יכולים להיות מאוד קנאים בנוגע למה ששלהם). יש פה חבורה
נורא נחמדה של אנורקסיות, וכולן מקנאות בי, וגם הן מבקשות
מאלוהים שיוציא להם את הלבלב וכאלה, אבל הוא לא מסכים, אני
חושבת שאלוהים מחבב אותי.
הבקשה השנייה שלי הייתה שייתן לי לכתוב עיתון. אמרתי לו
שבגן-עדן אין עיתון, ובטח כל הצדיקים נורא מתגעגעים לקרוא
עיתון ביחד עם הקפה של הבוקר, וחוץ מזה אם אני לא אכתוב אני
אשתגע, והאם זה באמת מה שחסר לאלוהים עכשיו? שק עצמות משוגע
שמתרוצץ הנה והנה? יש לו מספיק משוגעים על הידיים עם כל
הסכיזופרניים שמסתובבים פה. לאלוהים יש יותר מידי רחמים בכדי
לזרוק את כל המשוגעים לגיהינום, לא מספיק שהוא פישל ויצר אותם
ככה הוא גם ישלח אותם לגיהינום? גם לאלוהים יש גבולות...
אז יש עכשיו עיתון, קוראים לו "שערי גן-עדן" ואני כותבת בו יחד
עם כל העיתונאים הכי גדולים שהיו אי פעם, עיתונאים אמיתיים כמו
שרואים בסרטים הישנים האלה, שצועקים "הולד ד פרינט!" עם כל
ידיעה חדשה ולובשים כובעים. לפעמים אני יורדת לגיהינום ואז אני
זוכה לראיין המון אנשים מעניינים ולשאול אותם דברים שאף אחד לא
חשב לשאול. שאלתי את היטלר מה החיה האהובה עליו, ואת פרויד
שאלתי מה היה הקטע בינו לבין אימא שלו. כל השאלות החשובות באמת
כבר נשאלו, אז אני צריכה למצוא פרספקטיבה חדשה לעניינים. לפני
חודשיים למשל, פגשתי איזה מישהו שלמד פעם בבית-ספר שלנו ומת
בפיגוע. נורא רציתי לבכות, וניסיתי וניסיתי עד שנזכרתי שהוצאתי
גם את תעלת הדמעות שלי כדי להוריד עוד 20 גרם, אז במקום לבכות
ראיינתי אותו ושאלתי אם הוא חשב שהמחבל המתאבד היה חתיך.
הבקשה השלישית שלי הייתה שייתן לי לשמור על קשר עם האנשים
בעולם האמיתי, דרך חלומות וכאלה. לא חשבתי שאני אעמוד בפגישה
אמיתית אתך, אז כתבתי מכתב. דפוק, הא? רק רציתי שתדע מה קורה
אצלי. רק רציתי שתדע שאני כבר לא כועסת עליך ואני כבר לא שונאת
אותך, וגם לא את מעיין, אף אחד למען האמת. בגן-עדן לא מרגישים
כלום. למען האמת המטרה הייתה כדי שלא נרגיש כאב, אבל ביחד עם
הכאב נעלמו גם שאר הרגשות. לא נורא, אם אי אפשר להרגיש תמיד
אפשר להעמיד פנים, ואתה יודע שבזה אני טובה, נכון?

אם לא ידעתי איך להתחיל מכתב מגן-עדן, אני באמת שלא יודעת איך
לסיים אחד כזה. נתראה בקרוב? מתגעגעת? אוהבת תמיד? הראשון הוא
איום ושני האחרונים הם שקר. כבר אמרתי שאני לא מרגישה כלום.
אז אסיים ב"מקווה שיהיו לך חיים טובים"
אז, מקווה שיהיו לך חיים טובים
אפרת.