אני מוצאת את עצמי עומדת שם מולו בין הרוח הנושבת לגשם היורד
בכוח ומרטיב את שערי החלק ובגדי הערב שלי, בוכה ומסתכלת לו
בעיניים, מרגישה שאנחנו כבר לא אותם אנשים, שהתבגרנו במהלך
השנתיים והשתננו בכל צורה אפשרית.
אני בוכה ומחבקת אותו אך הוא אינו מחבק חזרה הוא מסתכל עלי
ואומר "זה נגמר..."
כך מתחיל הסיפור שלי ובעצם כך הוא גם נגמר...
הכל התחיל בקיץ אהבה שפרחה ונעלמה בין העננים האפורים בחורף
הקר.
דווקא כשאני צריכה מישהו שיחבק אותי כשקר וילטף לי את הגב
כשאני צריכה תמיכה, הוא איננו.
אני זוכרת שהוא הבטיח לי תריסר שושנים אדומות קשורות בסרט לבן
ואהבת נצח, אך בעצם הוא שיקר. הוא אמר עוד הרבה דברים שלא קרו
או יקרו. עכשיו אנחנו שונים כמו שני אנשים זרים.
הסיפור שלי מתחיל בקיץ 83. הגעתי פעם ראשונה בחיים שלי למושב
מהעיר הגדולה אחרי שהורי נהרגו בתאונת דרכים. הכל היה פתאום כל
כך קטן ומפחיד.
הייתי בת 17, נערה חצופה בעלת ביטחון מופרז ועדינת נפש.
הסתגלתי די מהר הודות לסבי שעבד במשק והכיר לי את חברי לכיתה
ולמושב.
כבר מהיום הראשון שלי במושב ראיתי אותו... הוא עומד שם עם
הגינ'ס הקרוע בלי חולצה והשמש החמה מאירה על גבו השזוף, מאכיל
את כלבי המשק. הוא הזיז את שערו מפניו ופתאום ראיתי איזה מלאך
נגלה לפני. הוא הסתכל עלי והצביע לכיווני, עשה תנועה עם היד
וסימן לי בואי.
הוא אראה לי איך לחלוב את הפרות. מאז כל בוקר אנחנו שנינו קמים
בשעה 5:00 וחולבים את הפרות, וכל יום שבת אנחנו מנקים את הגורן
ביחד.
אך יום שבת אחד בבוקר היה שונה מכל אותם ימים, כרגיל ניקינו
את הגורן אך לפתע הוא נשק לי, בחיים לא היתה לי נשיקה כל כך
נעימה, כמו מגע של מלאך.
מאז אותו יום הפכנו לזוג הרשמי של המושב. אני יכולה להגיד
במפורש שזו היתה התקופה היפה ביותר בחיי. אך מה לעשות לכל
תקופה יפה יש גם סוף כואב...
אחרי שנה וחצי סבי מת מהתקף לב ונאלצתי לעזוב את המושב ולחזור
לעיר לשרת בצבא.
אמרתי לדניאל שאני רוצה שנשאר בקשר ושלא נפרד בגלל המרחק, הוא
אמר שהוא בחיים לא יעזוב אותי לא משנה מה יקרה הלב שלו תמיד
יהיה שייך לי.
לפני שנכנסתי לאוטו הוא אמר לי שהוא יבוא לבקר אותי בעיר
והוסיף "נועה אני אוהב אותך" הסתכלתי לו בעיניים וראיתי ניצוץ
קסום פעם ראשונה מזה שנה וחצי שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי,
נשקתי לו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו גם, נכנסתי לאוטו ונסעתי
משם ללא נודע...
בינתיים שמרנו על קשר דרך מכתבים ופעם בשבוע דיברנו בטלפון.
אחרי חודש קיבלתי צלצול טלפון בשעה 2:00 לפנות בוקר, מעבר לקו
שמעתי את קולו של דניאל הוא אמר לי " אני מצטער על השעה אבל
אני בתחנה מרכזית וחשבתי אולי את יכולה לקחת אותי?"
כל כך שמחתי תפסתי את המעיל שלי והמפתחות ויצאתי מיד. כאשר
ראיתי אותו חיבקתי אותו ואמרתי לו "התגעגעתי אליך." הוא לא ענה
רק חיבק אותי חזק.
באותו זמן היה לי רגילה של שבועיים מהצבא. ואת כל אותם ימים
ביליתי עם דניאל.
כעבור השבועיים הגיע שוב השעה להיפרד הפעם זה היה קשה יותר
מהפעם הקודמת. אמרתי לו "תעבור לפה תהיה איתי."
הוא לא ענה, רק עלה לאוטובוס ואמר לי "אני אדבר איתך השבוע".
משהו נראה לי מוזר הרגשתי שזה לא אותו דניאל שהכרתי לפני.
אחרי חודשיים הגעתי למושב במטרה להפתיעה את כולם ובעיקר את
דניאל אך אפשר לומר שהוא הקדים אותי...
חיכיתי לו במשך שעה על הנדנדה במרפסת ביתו עם המזוודות והרוח
שבלגנה את שערי האסוף. לפתע... כמו מן חלום רע ראיתי אותו מגיע
עם בחורה בלונדינית נושק לה ואומר לה משהו, באותו רגע תפסתי את
הדברים שלי ורצתי משם, הוא קלט אותי והתחיל לרוץ אחרי הוא תפס
לי את היד ואמר לי "היא?! זה כלום... זו סתם מישהי, עזבי אותה
היא שום דבר בשבילי."
ואני כמו מטומטמת נפלתי למלכודת, כנראה הייתי מאוהבת בו עד כדי
טרוף חושים שלא הרגשתי אפילו מתי הוא "משחק איתי" כמו בקלפים
ישנים...
חיבקתי אותו ואמרתי לו "אני מבינה אותך."
יום למחרת קבענו לצאת, היה כל כך כיף הלכנו לסרט ולמסעדה ואז
לפתע הוא אמר לי "אני צריך שניה לעשות שיחה." הוא יצא ובמקרה
הוא שכח את הארנק שלו יצאתי אחריו וראיתי אותו מנשק בלהט את
אותה בחורה בלונדינית.
תפסתי את התיק שלי ויצאתי מהמסעדה לכיוון האוטו. נסעתי לביתו
לקחת את שאר החפצים שלי ולחזור לעיר. כאשר הלכתי לכיוון הבית
ראיתי אותו יושב במרפסת על הנדנדה שאני ישבתי שם יומים לפני
וחיכתי לו. תיארתי לעצמי שהוא חיכה לומר לי עוד תירוץ בקשר
לאותה בחורה אך הפעם הוא לא תירץ את מה שהיה הוא רק הסתכל לי
בעיניים ואמר "זה נגמר בנינו"  ורק אז הבנתי עד כמה באמת אהבתי
אותו שנתתי לו לפגוע בי פעם אחר פעם ולשחק באמוני. פתאום
הרגשתי מן כאב שלא הרפה מחזי הרגשתי לחץ בלב כאילו לקחו לי
אותו  וחצו לשניים, הדמעות שלי התערבבו עם הגשם שזלג על לחיי,
האיפור נמחק כאילו לא היה והשאיר במקומו זוג עיניים אדומות
ונפוחות עם לב שבור...
אך משום מה לא רציתי להרפות ממנו ניסיתי לשתחרר להגיד לעצמי
"הנה, עכשיו את יודעת את האמת על אותו אדם" הראש אמר אך הלב לא
קלט.
לקחתי את החפצים שלי ורצתי בגשם לכיוון המכונית בתקווה לא
לראות אותו או את המושב הזה יותר בחיים שלי.
במכונית שלי לכיוון העיר חשבתי לעצמי איך יכלתי להיות כל כך
מטומטמת ולהאמין לו, איך נתתי לעצמי להשבות בקסמיו ואף לההפך
להיות תלויה ומאוהבת בו עד כדאי טרוף חושים...