קרני האור הראשונות של הבוקר נכנסו מבעד לתריסים החצי פתוחים,
שכמו נסגרו בכוונה ברורה לחושך אך נשארו פתוחים במקצת, כדי
שבכל זאת, כאילו בלא מתכוון יכנסו קרני אור ויאירו את החושך
השורר בפנים הבית ובלב.
פתאום היא חזרה להרגיש, כאילו שכל הלילה, שהייתה בו ערה
והתבוננה ברוח המעיפה את ענפי העץ לכל עבר במין ריקוד מכושף,
כל חושיה נעלמו והיא הייתה לבובה, שלא מרגישה ולא רואה שום דבר
מלבד מה שמתרחש בתוך מוחה, בתוך ליבה. ועתה חזרו להם כל הרגשות
בשניה בבת אחת וגרמו לה לסחרחורת. היא הייתה מעדיפה שהמצב
יישאר ככה, לא לראות, לא לשמוע, לא להרגיש, לא לטעום, לא
להריח. להישאר אטומה. אטומה, מרוחקת.
רק בכדי לשכוח.
ואז, כל הרגשות והכאב שהצטברו בפנים יצאו החוצה, דמעות של כאב,
וזעם וכעס נשרו על הלחי. למה? השאלה עלתה במוחה, למה זה היה
צריך לקרות, למה עכשיו, שכבר היה כל כך טוב, למה? למה הוא? למה
הבן שלי?
המחשבות לא נתנו לה מנוחה,  ילד שלי, שיצא ממני, מתוכי. ילד
שהבאתי לעולם בכאבים ובדמעות, ילד שלי, שהביא לי אושר כל כך
רב. שלי.
אלוהים אדירים שבשמיים, לקחת את הבן שלי, את הילד הקטן שלי.
הילד היפה, תכול העיניים, הילד ששלחתי למלחמה.
עיניה חשכו ראשה הסתחרר, והיא נפלה לתוך החשכה השקטה,
המרגיעה.

הם זרמו לבית בהמוניהם, חיילים עם מדים מגוהצים ונשק, וכומתות.
עם משקפי שמש ועיניים אדומות. בוכים בתוך הלב, כדי שלא יתפסו
אותם ברגעי חולשה, מחבקים חיילות צעירות שלא מפסיקות לבכות.
יושבים על הרצפה, מעבירים אלבומי תמונות שהביאו מהבית. חברים,
מבוגרים, צעירים. כולם נהרו לבית שכולם היו וביקרו בו פעמים
אין ספור, ומי יודע אם יבקרו בו שוב.
יושבים בחבורות, מלוכדים. בפינה אחת נערה אחת לא מפסיקה לבכות.
שני מעירים תומכים בה, רקפת. החברה שלו. כמה שהוא אהב אותה, לא
הפסיק לכתוב לה מכתבים, תמיד שיצא הביתה היה מביא שני זרי
פרחים לשבת. אחד לאמו, ואחד לרקפת.

ובתוך כל המהומה היא יושבת, אטומה. לא שומעת לא רואה. אנשים
יושבים מסביבה, מדברים אליה. והיא כמו חרשת לא שומעת אותם, רק
בוהה בהם במבט אטום. ילדיה ובעלה מנסים לשכנע אותה לאכול,
לשתות, אבל היא לא רוצה שום דבר, לא מדברת.
היא לא זוכרת שום דבר. לא את הלילה הנורא, לא את ההלוויה,
שהמוני אנשים שלא הכירה הקיפו אותם ובכו, לא את הגופה המורדת
לקבר הטרי, לא את השורה הארוכה של החיילים שירו באוויר מטח
כבוד. לא את החזרה הארוכה לבית שהיה עמוס בבני משפחה ובחברים
בוכים. רק דבר אחד היא זכרה - את הדפיקה הנוראה בדלת, היא לא
היתה צריכה לדבר, להגיב. היא כבר הבינה לבד לפי הבעת הפנים של
הקצין שעמד נבוך בפתח.
מאותו רגע היא לא זוכרת כלום.


והלילה יורד, והיא מסתכלת החוצה. שבוע כבר עבר מאז ההלוויה.
הרוח משחקת בענפים הגדולים של העץ שבגינה. את העץ הזה היא שתלה
שיועד נולד. הוא והעץ גדלו ביחד, את כל ילדותו העביר עליו,
טיפס עליו ונפצע כשנפל. בנה עליו מקום מסתור מקרשים, וישב שם
עם כל חבריו כשהיה קטן. והסתודד שם בלילות עם רקפת מאוחר יותר.
העץ הזה היה בגילו, בן 20.
ועכשיו העץ היה עצוב, הוא נראה כאילו הוא בוכה, עליו האדומים
נפלו אחד אחרי השני אל האדמה היבשה, היה סתיו. התקופה שיועד
הכי אהב.
היא הרגישה שהחור בליבה כל כך גדול שאין לה יותר כוח להתמודד
אתו, היא ראתה את הילד שלה בעיניה, כאילו הקרינו לפניה סרט
שהראה את חייו, ילד יפה ורגיש, וכל כך שובב. איך הוא אהב לטייל
בארץ, איך אהב את הוריו ואת רקפת. איך אהב את אחיו הקטן...
אחיו הקטן, הוא העריץ אותו, יועד היה לו דמות לחיקוי. הוא פינק
אותו, ולקח אותו לטיולים, הוא ישב אתו שעות מול המחשב, ושיחק
אתו כדורגל.
בן 17 וכבר איבד את אחיו, שאליו היה קשור בנפש. שעות הם היו
מסתודדים ואף אחד לא ידע על מה. מה הוא יעשה עכשיו?
היא חשבה על עצמה, אני לא יכולה לתפקד, אני לא יכולה פשוט
לחזור לחיים רגילים עכשיו, אני לא יכולה לא לדבר אתו בטלפון,
ולהעיר אותו, ולגהץ לו את המדים. מה אני אעשה עם עצמי.
חברה שלה ישבה אתה וממש צעקה עליה : "את לא יכולה ככה, יש לך
עוד ילד בבית שצריך אותך, ובעל, ומשפחה. אנשים דואגים לך, את
צריכה לקחת את עצמך בידיים!".
הם לא מבינים! אף אחד מהם לא מבין מה זה לאבד את הילד שלך, את
הילד שאת הבאת לעולם וגידלת במו ידייך.
היא עומדת על הגג ,מביטה בשמיים, אין לי שום סיבה לחיות, שום
סיבה, היא חושבת, יודעת שמחשבותיה אגואיסטיות, שום סיבה.
פתאום היא הרגישה גל של חום הפושט בכל גופה, עולה ומציף את
פניה, זרועותיה ורגליה, עובד בכל איבריה הפנימיים , ומעביר בה
צמרמורת של עונג. היא ידעה. היא ידעה את מה שחשדה בו לפני כמה
ימים.
יש חיים חדשים בתוכה, והם שולחים לה סימן עכשיו שתמשיך לחיות.
     
לא. היא לא תמות. היא תחייה, לא בשביל עצמה, אלא רק בשביל
הילדים שזקוקים לה. היא חשבה ופתאום  חייכה. יועד לא מת.
יועד יחיה שוב.