לאף אחד,
כמו מתוך תרדמה, התעוררתי מאהבתי אליך סהרורית, מבולבלת
והמומה. לבי נשאר אצלך כל עוד היה סיכוי שתביט בי, מחשבותיי
נדדו אליך בתקווה שתחשוב עליי גם.
הסתכלתי רק על מעטה הקנקן וחשבתי שזה ירמוז לי על תוכנו - אם
גבוה היית, חמוד וחייכן, אז אולי אתה גם סבלני, מבין ואנושי.
אך רם גובהך ככל אשר יהיה, גאותך סופה בשפל, עורך האמיתי נגלה
לפניי וחיוך שטני צחק עליי.
אך כבר הייתי עמוק בתוך הבוץ הטובעני ולהיחלץ כבר לא יכולתי.
כל מפגש איתך השקיע אותי יותר ויותר וכל מחשבה עליך זירזה את
גסיסתי.
כעת, מה שעבר עליי באותן שנים ארוכות כבר מודחק עמוק בנבחיי
יגוני.
הפכת לעוד גורם לשברירותי, לדיכאוני ולאפתיות שאופפת אותי.
היית לעוד זיכרון עמום וחולני, כואב וקטלני, משהו שיישכח כאשר
אהייה מאושרת.
אך בעוד מתייפחת אני על "מר גורלי", מעלה אני שוב את תמונתך
ברוחי, מביטה שוב בעיניים הקפואות הניבטות אליי מאדם-לא-אדם,
תולעת מעוררת רחמים, דמות אגואיסטית ושפלה, מישהו שגם אם תמיד
יהיה מוקף באנשים עדיין - ירגיש לבד.
אין מה לעשות, מה שקרה קרה, אבל עכשיו בשבילי אתה סתם.
בשבילי אתה אף אחד.
ממני. |