עליתי על האוטובוס ואיזו זקנה התחילה לצעוק שמישהו גנב לה את
התיק וירד מהאוטובוס, כל האוטובוס נלחץ והתחילו צעקות, קו 42.
אני חושב שהורדתי את ממוצע גיל הנוסעים בקו הזה באותו יום
ל87.
לא היה שם מחבל מתאבד, לא היו שם חיילים עייפים, לא היו שם
כוסיות, היו זקנים, זקנים מעצבנים שפג תוקפם, והכי גרוע, אפשר
היה להריח את זה עליהם.
באותו רגע שכל המצב התחוור לי החלטתי שאני רוצה להיות צעיר
לנצח. לא שאני אוהב לחיות, החיים לא היו נחמדים אלי רוב הזמן
שאלוהים השאיל לי, אבל החלטתי שאני לא רוצה להריח כמו גבינה
חמוצה ויהי מה, אני לא אריח כמו גבינה חמוצה.
ברחוב "אבא הילל" היה כתוב על האיזה קיר של בנין, "מדיום חוזה
את האטיד", מוזר, חשבתי לעצמי, אבל המשכתי הלאה.
ככל שהנסיעה נמשכה גיל הנוסעים רק עלה ועלה, עם כל שניה שעברה
הם הזדקנו יותר ויותר, ואני רק רציתי להשאר תקוע בגיל 21 לנצח,
21 זה יופי של גיל,  זה כמו אחרי עשר דקות מהתחנה הראשונה שאתה
כבר לא מרגיש בודד, אבל אין את החנק המגעיל של הזיקנה שעוטפת
אותך.
יש אנשים סביבך, אבל הם לא מפריעים לך ממש, הם סתם יושבים שם
וחושבים על מה השיגו בחיים שלהם, מה לא השיגו, ומה כבר לא
ישיגו לעולם, ויהיה מה.
אני לא יכול לראות זקנים בוכים, למרות שרוב הזמן אני לא יכול
לסבול את המבטא שלהם, את הסיפורים שלהם על מה עשו שהיו בגילי,
את הצורה המגוחכת שבה הם מתלבשים, את התמונות של הנכדים שלהם
שהכי יפים בעולם(בטח) ואת הריח המרקיב שלהם, אבל אני לא יכול
לראות זקן בוכה, בשביל שאיש זקן יבכה צריך כל כך הרבה, צריך
שיגיע סוף העולם, צריך מילה אחת לא במקום, זה הכל, אז שתקתי.
הבטתי בזקנה שכרגע גנבו לה את התיק בוכה ומספרת על התמונות
שהיו לה בתיק, וששנים היא אספה אותן , ושהיא הולכת איתן לכל
מקום "כי אין כמו זיכרון, אם זה באמצע אוטובוס, אם זה בבית, אם
זה בתור לקופת חולים", אבל עכשיו הכל הלך לה, כל הזיכרונות שלה
נמצאים אצל איזה בן זונה שרצה קצת כסף קל, ולא ממש ענין אותו
שאיזו זקנה תבכה בגללו.
ההמולה שאפפה את האוטובוס טיפה נרגעה ואני עדיין המשכתי להקשיב
לזקנה שבחרה לספר לי את ההיסטוריה שלה מכל ה50 איש שהיו
באוטובוס. ברטה כהן, ככה קראו לה.
פתאום, כשראיתי את הדמעות שלה, הבנתי שדמעות של בני 80 באותו
גיל של דמעות של בני 16.
הנפש עדיין אותה נפש, לא משנה בת כמה העטיפה שלה.
וזה ממש ענין אותי לשמוע מה עשתה כשהייתה בגילי ולשמוע את
התיאורים המדוייקים להפליא של התמונות של הנכדים שלה שכרגע
נגנבו, אפילו רציתי שהיא תראה לי את התמונות.
לא הפריע לי הריח שלה, לא הפריעה לי צורת הלבוש שלה, ראיתי
מעבר לזה פתאום, ראיתי אותה דרך הדמעות, דרך הדמעות שלה,  דרך
דמעות בנות שמונים, דרך דמעות בנות כמה שניות. דמעות.
כשהגיעה התחנה שלה לרדת מהאוטובוס היא רק אמרה לי לשמור על
עצמי ולהיות שמח, היא לא ציפתה שאקח את הטלפון שלה, היא לא
ציפתה לאיזו הערה שנונה שתגרום לה לחייך, היא פשוט הלכה.
"בנות 80 הן כמו בנות 16 רק טהורות", חשבתי לעצמי.
הנסיעה נמשכה, אבל מאז שהיא ירדה לא ראיתי יותר את כל הזקנים
כזקנים, זקן אחד ראיתי כלוחם פלמ"ח שכרגע חזר הביתה לאחר כמה
שבועות ופוגש את אהובתו, שעכשיו בגיל 80, היא יושבת בבית ומחכה
שהוא יחזור מקופת חולים , כמו שהיא חיכתה לו אז שהוא יחזור
מהמלחמה.
זקן אחר ראיתי כיהודי צעיר שכרגע עלה מאירופה בשלהי מלחמת
העולם השניה והגשים חלום, הארץ הקדושה.
זקן אחר בדיוק הגיע מצפון אפריקה וניסה להתגבר על בעית ההפליה.

כולם היו צעירים פתאום, לכולם היו חלומות, לכולם היו מטרות.
זקנים נלחמים יום יום, זקנים נלחמים בשיכחה, זקנים נלחמים
בזיקנה, זקנים נלחמים כדי להשאר צעירים.
זקנים מפסידים, ויהי מה.

ככל שגדל המרחק ביני לבין התחנה שברטה ירדה בה התחלתי לחשוב על
עצמי יותר ויותר, חשבתי על עצמי כזקן, חשבתי על עצמי כילד
שאיבד את כל השאיפות שלו, חשבתי על עצמי כילד זקן, בדיוק כמו
הזקנים באוטובוס, ככה הרגשתי.
על גב הכיסא שמולי היה כתוב בטיפקס, "משה+ענבל= אהבת נצח", "כל
כך פשוט", חשבתי לעצמי, "זאת הנוסחה למשוואה הקשה ביותר
שנבראה, וככה, בארבע מילים הם סיכמו את זה"
ממש שנאתי אותם, את המשה והענבל האלה, לא כי מצאו אהבת נצח,
אני די בטח שהם לא היו ביחד שבוע לאחר שזה נכתב, אבל הם יחיו
לנצח, הם יחיו לנצח על גב הכיסא באוטובוס וכל אדם שישב
באוטובוס הזה יקנא בהם על זה, יקנא בהם על האמונה, כשזה נכתב
הם האמינו כל כך חזק שיאהבו לנצח אחד את השני, דבר שבחיים לא
היה לי, דבר שאני בספק אם יהיה לי אי פעם.
כל יום אני נוסע בקו 42, מאז יצא לי לראות את משה וענבל פעמיים
,אך מעולם לא יצא לי לראות יותר את ברטה.
אני מניח שהיא, כמו אהבת הנצח של משה וענבל, חקוקה בזיכרוני
לנצח. אבל אפילו זיכרון הוא לא לנצח, אפילו זיכרון יכול להמחק
בשניה אחת כשאיזה בן זונה גונב לך אותו באמצע האוטובוס.

פעם הבאה שאפגש במשה וענבל על גב כיסא האוטובוס אני אתלוש את
חתיכת הבד הזאת ואשמור אותה, אם לא לנצח, לפחות כל עוד אני
זוכר.
ובפעם הבאה שאפגוש במודעת האבל "ברטה כהן ז"ל" אתלוש אותה
מהקיר ברחוב אבא הילל ואשרוף אותה.
כי המוות לנצח.

לברטה כהן ז"ל