צינור חונק אותי,
אני נמצאת באיזו תעלה,
הכל חשוך, אין דרך יציאה.
אנשים הורסים אותי,
כל פעם מחדש.
נשבר לי הזין,
כל יום אותו דבר.
כדי לרצות מישהו,
צריך לאכזב מישהו אחר.
זה התירוץ שלי,
אך אייני מאמינה בו יותר.
גשם צלקות עוטף אותי,
אני שבויה בתוך בועה,
ואין את האור אשר יאיר לי בקצה המנהרה.
חפשתי אותו כל כך,
ורק שחור ראיתי.
כל כך כואב לי ורע,
אני צריכה מישהו, אני צריכה אותך.
אני שבויה בכלא איימים,
מן מקום מסוגר.
אני לבד שם,
ללא כל תקווה למחר.
אני רוצה לברוח, לצרוח,
לעולם האחר, למקום שונה.
נמא לי להיות פה, אני רוצה ללכת.
נמאס לי לחוש את השממה,
נמאס לי להגיד שנמאס לי,
כי כל כך נמאס לי, אלוהים.
אני מתקדמת אט אט במעלה הצינור, ועדיין אייני רואה את האור.
הכל מעורפל לי שם וחנוק,
תנו לי לצאת אני נכנעת,
תנו לי למות.
אשליות נפוצות, רסיסי תקווה,
אני כה מבולבלת,
חשה רחוקה מהסביבה.
אני רוצה לחוש נאהבת, כבר שכחתי מהי אהבה.
אובדן התמימות מכה בי,
ואני ערה למציאות שהתגלתה בפניי.
אני רועדת כולי, מזיעה.
חשה עירומה, שמעליי שכבות של שמיכה.
פעם היו לי חלומות, פעם היו לי תקוות
הכל נמוג יחד עם הרצון: לא לחיות!
אני מתאבדת בתוך עצמי,
הנפש רוצחת אותי,
כל כך הרבה דמעות,
ורק לחשוב שאת הכינרת היו מצילות.
אני דועכת אט אט, מבלי לשים לב אני נעלמת.
אני נמוגה בין שבילי התקווה, לרסיסי אכזבה.
נוצרת סביבי בועת טירוף,
אני זקוקה למגע, לליטוף.
חיבוק יעזור לזמן קצר,
ואז שוב שתלך, הכל יחזור להיות אותו דבר.
הבדידות מכניסה אותי למצב שלא יאומן,
אני יודעת שבקרוב אני כבר לא יהיה כאן.
וזה מנחם.
זה מנחם יותר מאשר כואב.