בואו, בואו תכנסו, אל תתביישו. לא לכל אחד יש את הכבוד לראות
את האוסף שלי. כל החברים שלי, כל המשפחה שלי, כולם יודעים שיש
לי בבית חדר אחד נעול שאליו אסור להכנס. החדר של האוסף.
ועכשיו, משום מה, אולי זה מן מצב רוח כזה, אני מוכן להראות לכם
אותו ואפילו לעשות לכם סיור מודרך.

מאז שאני מכיר את עצמי אני אוסף רגעים. כל כך הרבה שנים שהאוסף
נעשה חלק בלתי נפרד ממני ומהחיים שלי, ולא תמיד אפשר לדעת מתי
אני אוסף איזשהו רגע ומתי אני סתם חי את החיים, זורם אתם. עם
השנים האוסף גדל והסתבך. בהתחלה הספיקה לו קופסת נעליים גדולה,
אחר כך הוא עבר לתיבת העץ שמתחת למיטה שלי ובסוף, כשכבר לא היה
מקום, הקדשתי לו חדר שלם בבית. וגם זה כבר לא יספיק עוד מעט.

והרי אי אפשר לזרוק את כל הרגעים בחדר בערימה, אי אפשר יהיה
למצוא כלום. אז קניתי לי מין שידת מגירות ענקית, עם המון
מגירות, וביליתי איזה עשרה לילות בלמיין ולסדר את כל הרגעים
שלי אבל עכשיו הכל מסודר במקום ואין שום בעיה למצוא שום דבר.
רק תנו לי רמז קטן, לא צריך אפילו תאריך ומקום, רק איזה צליל
קטן, משב ריח, פעימת לב מואצת או סתם הרגשה ואני מייד מוצא לכם
את הרגע שחיפשתם.

אומרים לי שאם אני אתמיד האוסף שלי יהיה שווה מיליונים יום
אחד. הנה, כאן המגירה של הרגעים הקשים: רצח ראש הממשלה זה רגע
שלא שווה הרבה בשוק. את זה לכולם יש כמו זבל. הרגע שנודע לי
שלאמא שלי יש סרטן, לעומת זאת, הוא רגע די נדיר ובטח שווה די
הרבה כבר עכשיו. אבל בכל מקרה אני לא מתכוון למכור אותו או
להחליף אותו.

אבל נעזוב את הרגעים הקשים, הם סתם משרים עלי דכאון. הנה, שם
משמאל למעלה, כן, אתה יכול לפתוח. המגירה ריקה. אלו הרגעים
האבודים. אין להם ערך של ממש בשוק, גם כי לכל אחד יש כאלה וגם
כי אי אפשר ממש לדעת מה ערכם. אבל יש להם ערך סנטימנטלי  אצלי,
אז אני שומר אותם ומי יודע, אולי פעם אני אמצא כמה מהם. לכל
רגע יש את הערך שלו - אני לא זורק כלום.

יש מגירה של רגעים מעצבנים. היא די מלאה, תזהר כשאתה פותח שלא
יפלו החוצה. אחרי זה לרדוף אחריהם בכל הבית זה סיפור.אני כמעט
לא פותח אותה, רק אחרי הרבה זמן, כשהם מזדקנים ונעשים איטיים
וכבר קל יותר לתפוס אותם ולהחזיר אותם חזרה למגירה שלהם.

זאת מגירת הרגעים השמחים וזאת מגירת רגעי הבדידות. כן, יש די
הרבה. אבל עזבו, אין לכם מה לחטט שם יותר מדי. והנה, כאן,
היישר מולנו, גולת הכותרת- מגירת רגעי הקסם. מגירה די צנועה,
אני יודע, וחלק מהרגעים בכלל קצרים וחלקם גנובים אבל כל רגע שם
יותר מדהים מהשני: יש שם רגעים של נשיקות ושל חיוכים ענקיים
וטיפשיים, של אדמה קשה מתחת לשמיים זרועי כוכבים, של חופי ים,
של דפיקות לב, של גופות מעורטלים, של דמעות, של שדות אינסופיים
זרועי פנסים, של קיץ מיוזע, של צחוק, של חדרי מלון נידחים , של
חלומות בהקיץ ושל המתנה ושל תקווה.

אלו הרגעים הכי יקרים שיש, הרגעים שבשבילם שווה בכלל להתחיל את
כל האוסף הזה ושווה להמשיך הלאה ולחפש עוד ועוד רגעים. את אלו
אני לא מחליף אף פעם. תמורת שום הון שבעולם.

וזאת, בדיוק מתחתיה, המגירה של הרגעים העצובים. של כאבי הלב,
של האכזבות, של הידיעה ושל ההשלמה. האמת שמי שבנה את השידה עשה
כאן עבודה לא כל כך טובה והרבה פעמים כשפותחים את המגירה
העליונה של רגעי הקסם, זאת שמתחתיה נאחזת בה בשבבי העץ ונפתחת
גם היא. ואז זוהרם של רגעי הקסם מתעמעם קצת וחודרת איזו עצבות
ללב. אולי באיזה יום אני אשייף את זה קצת וזה יסתדר.

ויש עוד סוג של רגעים. רגעים מאד מיוחדים שאותם אני לא שומר
פה. להם אני נותן ללכת כי אני יודע שכאלה יהיו לי עוד ועוד,
כמה שאני רק ארצה. אלו הרגעים שבהם אני נכנס לבד אל החדר, נועל
מאחורי את הדלת, מתיישב על השרפרף הקטן שלי, פותח את המגירות
ומסתכל שוב על כל הרגעים שלי. לאט לאט מעביר אותם מול העיניים
כדי לא לשכוח את הסדר שלהם, את המראה ואת ההרגשה שלהם. אני
יודע שיש אוספים הרבה יותר גדולים או מגוונים או רציניים משלי,
אבל לאף אחד אין ולא יהיה אוסף כזה בדיוק.

ואז, תמיד יש את זאת שמתרגשת ובמבט מצועף שואלת על רגעי האהבה.
ואז אני פושט את ידי לצדדים. "מצטער" אני אומר לה. "אין להם
מגירה משלהם. הם מפוזרים פה בכל המגירות."
וחוץ מזה, אני לא כזה מבין גדול באהבה. אני בסך הכל אוסף
רגעים.