שמים בהירים, מכוכבים מעלינו,עומדות במעגל, אני במרכז, מרימה
את קולי, מתחילה לחוש בחוזק ובעוצמות שקולי מעביר למאזיניו :
המכשפות, הרקיע שמעלינו, האדמה שמתחתינו והיער שחובק אותנו,
מחייכת בסיפוק ומתחילה :
"חברותי למסדר, ימים גדולים עוד לפנינו, אך ליל נפלא כמו זה,
רצוי שירשם ביומנים העתיקים"
התגובה לא אחרה : "הן"
"בואו ונשלב זרועות למען החיים... "
כולנו שילבנו ידיים, התחלתי לשיר מזמור קלטי מכשפי עתיק, שפה
שאיני מבינה , אך אותה תפילה שגורה בשפתי.
הנשים , כמעט מכל הגיליים: צעירות, מבוגרות, החלו לנוע במעגל,
וללוות אותי בשירתי.
עוצמת את עיני, משולהבת, חשה עקצוצים מענגים בכל פלג גופי,
נשמתי בכבדות, עוד מעט ואעבור את השינוי הטהור הזה, אתנקה
ואתמלא בשנית, כמו חדשה.
פוקחת את עיני, צופה כיצד הנשים האחרות רועדות מהכוח שנאגר
בנו, כוח מחייה שעוד רגע ויפרוץ מחסומים קוסמיים ויאחוז
בכולנו.
אני חשה רעב וצימאון ורטט ועקצוצים, מרגישה בשינוי והירח המלא
רק מעצים את השיכרון.
המשכנו לנוע ביתר שאת, שרות בקולי קולות, גצים כבדים עולים
ויורדים מהמדורות הקטנות, הרגשתי עצומה וגדולה, כאילו העולם כה
קטן יחסית אלי.
אני עכשיו נרגשת, ראשי סחרחר, שיכור, רואה צבעים מטושטשים
לפני, כאב חד מתפשט בגופי, אני נאנקת, עוצמת עיניים, פוקחת
אותם שוב, מישירה מבט לשמים, מרימה זרועותי, הכאב , כך נדמה,
מכניעני ובוער, צעקה חדה בוקעת מגרוני ואז השינוי סוף סוף
קורה; עורי מלבין ופרווה אפרפרה מתחילה לצמוח בכל גופי .רגע
חולף, ואני הופכת לדמות זאבה בוגרת באמצע היער, כך גם הנשים
האחרות. היינו חבורה של זאבות, מהללות את שם אלי החיים, נהדרות
, קסומות וטהורות. אין מי שהשתווה לנו באותם רגעים בלתי
נשכחים, אנחנו נפלאות .
הבטתי בלבנה, מבין עיני הירוקות המלוכסנות, זו, כאילו נתנה
אישור לשאלה שנשאלה עמוק בתוכי, יללתי כמה הברות לזאבות
האחרות, והתחלנו לרוץ בשבילי היער, מיללות ונובחות.
מרחרחות את רגבי האדמה והשבילים הלא סלולים, לא חושבות על דבר,
אלא רק בהמשך ההתמכרות לעונג הזה - חופש אמיתי.
פתאום נגלה בנחירי ריח לא מוכר, ריח של אדם, של גבר ליתר דיוק,
ריחו של מעיל עור מדומה ומיכנס ג'ינס שעבר הרבה כביסות, הקולון
מרטיט את עצבי.
עיני כהות, מיללת פקודות ומתחילות במרדף - נושמות, נושפות,
כאילו האיש ראה במעשינו - ריחו התחיל לחמוק, אך במהלך ריצתי
,הצלחתי להתקרב אליו...עד אשר...מצאתיו מסתתר בין העצים, רואה
את צבעיו החמים בוקעים מבין שיח קוצני, ממני איש לא יכול להחבא
לזמן רב, אט אט התחלתי להאיט את קצב צעדי, מתופפת בעדינות
בקרקע שמתחתי, בהתקרבי למקום מחבואו, כמעט ולא נשמעת.... וכמטר
לפניו - התרוממתי ונשכבתי עליו.
הוא כמוכה פלצות, צעק, מנסה להשתחרר מטלפי המרופדים, הזאבות
האחרות הקיפו אותנו, מיללות ורוטנות, שוב מעגל, כאשר אני וטרפי
בתוכו . הוא נפחד מאוד, לא יכולתי לראות את פניו, אך ראיתי את
צבעיו, שגווניהם הלכו והאדימו .
חשה עיקצוצים שהולכים ובאים בכל גופי, הנה והשנוי חל בי בשנית,
רטנתי ,אך אין ברירה - עלי לקבלו, התרחקתי מהאיש, רועדת, כאב,
עד שהפרווה נעלמה וגופי הערום ניגלה, כך היה עם שאר הזאבות,
האיש ההמום,כבן השלושים, מצא עצמו מוקף בנימפות יער עירומות .
פניתי לבקשה לכמה נשים צעירות להביא את בגדינו, הן רצו מיד.
חזרתי אל האיש, פוסעת ברוגע לעברו, בטוחה בכל ה 176 ס"מ שלי,
ובזוג דדיי השופעים, רוח חמה מלטפת את עורי . מחייכת בקור,
אמרתי: "מה אתה עושה כאן ?" הוא עצם את עיניו לרגע חולף, מנער
את ראשו וקם, פתאום שלף ממעילו פנקס ועט והתחיל לרשום בו
דברים. הבטתי בו.הוא הרגיש במבטי ,אמר: "את האחראית להפקרות
הזו"? , עיני החליפו צבעים : ירוק לטורקיז ושוב לירוק, אבן
הברקת שלצווארי זהרה בפלאשים מהירים, הרוח החמה פינתה את מקומה
לרוח צפון קרה וחודרנית. תלתלי נמשכו לאחור, סיננתי: " אני
אחראית למשהו לא מזיק ומאוד לא רצוי לצפייה" הבנות התגודדו
סביבי, האיש שלא נראה שחש לרגע מאוים, המשיך בשלו :
"להזכירך ,גברת צעירה, זוהי מדינה שומרת חוק, ובחוק מצוין
עונש כבד על התנהגות בלתי הולמת בציבור" חייכתי בבוז, עיני
רושפות הבזקי אור לא ברורים: "אני רואה רק 'ציבור' של עצים
סביב, אתה רואה כאן מישהו אחר מלבדך שעלול להיפגע ממעשינו?"
הוא כיחכח בגרונו, לא ממש בטוח על מה להסתכל, רק כל העת לא
מצליח שלא להסתכל עלינו .
הבנות הצעירות ששלחתי הופיעו עם הבדים הנפלאים. לחשתי תפילה,
ושמלת הסטן השחורה שהוצגה לפני, שוב הונחה על גופי. רוב הנשים
האחרות, שאינן חזקות כמוני בכישוף, ענדו את מלבושיהן ידנית .
הגבר נראה שחזר על תיקנו, שב ודיבר: "תני לי פרטים מלאים שלך
ושל כל מי שנמצאת כאן אתך, ואם תתנהגו כפי שמצופה מכן, השופט
יהיה מתון בהחלטתו" חייכתי , מושכת בכתפי בחוסר אכפתיות משוואת
ואמרתי נינוחה: "אוקיי...." ואז מלמלתי תפילה ,מרימה אצבע אל
ראש האיש, על פי סימן שלי -הבנות חזרו אחרי על כל הברה, ומקץ
כמה רגעים: זיכרונו של האיש שוב לא היה כמקודם, הוא הביט בנו
מסוקרן, מצמץ בעיניו בסתמיות, בהה בפנקסו, אחר בנו, ושוב
בניירת המהוהה, אחר ביער ואז נעלם: הולך בשביל שהוביל אותו
למכוניתו, שהמתינה לו באמצע הדרך, ממלמל דברים לא ברורים...
הייתי חייבת להיות בטוחה שדבר ממה שראה עכשיו לא יעבור הלאה,
לכן הקשתי באצבעי, והפנקס שבו רשם, לפני כן, ניגלה בידי, הבנות
סביבי חייכו ,ואחת מהן לקחה את הרשימה וזרקה אותה אל מדורה
שהופיעה כך פתאום.
נשמתי עמוקות, חייכתי אליהן ,הן בתגובה: ליהגו וצחקו: רוח של
הקלה השתרעה בקבוצה. יעל התבוננה בי מהצד , כה יפה וזוהרת עם
שערה הבולנדיני ועיני השקד , אמרה לי,מחייכת: "שיחקת אותה
,ילדה, כל הכבוד"
השבתי: "בלעדיכן, לא היה לזה שום משמעות"
פסענו חזרה, לעבר האורות המרצדים שנגלו לעיננו בין עלי העצים
העבותים.היער סביבנו היה עתיק כמעט כמו הזמן עצמו, אך צעיר
יותר מעידן המכשפות .
