בבוקר שאחרי הפצצה לא היו אנשים ברחובות. הדממה הדהדה הרבה
אחרי שוך עצמת הפיצוץ. העשן והאש סיימו את מסעם לשמיים ופינו
את מקומם לחורבות העיר.
בשקט- בשקט החלו לצאת ממקומות מחבואיהם החשוכים כל אותם חלאות
אדם, מדושני עונג ותפוחי- פנים. פימותיהם, בעלות חיים משלהן,
רטטו על סנטרים זבי- ריר.
אותם אנשים ניזונים מההרס והפחד. בפנים מעוותות מתשוקה נטולת-
רסן הם קורעים פיסה אחר פיסה מבשר הפרות הקדושות. בתיאבון חסר-
מעצורים הם מרטשים את שיירי השלום והמורל הלאומי, ולא מותירים
דבר לכל אותם האנשים שלא יצאו לרחובות, ביום שאחרי הפצצה.
"אמרנו לכם", הם אומרים. "ידענו כל הזמן שאי אפשר לסמוך
עליהם", בעוד הם בוצעים עוד פיסה. "עכשיו תנו לנו ונראה לכם
איך ננצח".
אנשי ההרס יודעים שהכל אבוד. אנשי ההרס לא שכחו שפעם היה טוב,
ושהאופק היה ורוד וקורן. הם יודעים זאת היטב, אבל בשל התיאבון
הבלתי- נדלה שלהם הם ממשיכים בציד הפרות הקדושות, ואוכלים,
ושובעים, ומסתבאים.
ובשקט- בשקט, נחבאים אל כליהם, מצויים אנשי השפיות. אך את אלו
אי אפשר לשמור מעל הדי זעקות המלחמה.