שלום יומן יקר.אין צורך לומר, ככה מברכת אותי במה חדשה...
מחר יום הזיכרון לחללי צה"ל שנפלו במערכות ישראל, ולי יומן
יקר, אין כח ללכת לבית ספר. ממש אין לי כח, לקום בשש בבוקר,
לנסוע 25 דקות לבית ספר (מעכשיו ב.ס.), לחכות שעתיים בטקסים
משעממים, שככל שאני מתבגר נוגעים בי פחות, כי אני מבין שהחיים
הם סתמיים (לא מיותרים, סתמיים), שמטרתם לגרום לי אושר, שאני
בטוח לא משיג אותו בטקסים. ואז, אחרי שהטקסים (טקס) נגמרים
(נגמר), עולים הביתה, לעוד טקס בבית הקברות המקומי, צפירה,
שירי אבל, יזכור, ותם הטקס. לי אין כח, אז השנה, פשוט לא קמתי
לבית ספר.התעוררתי בדקה לעשר, שעת היציאה מב.ס, או כמו שזכרתי
אז (שניה אחרי שקמתי), דקה לצפירה (שבכלל באחת-עשרה...). אז
עשיתי מה שכל בן אדם אפוף שינה במצבי היה עושה. כיביתי את
המוזיקה מהמחשב, פתחתי חלון, ונעמדתי בשקט בחדר שלי, מחכה
לצפירה. אחרי כמה דקות (חצי דקה בערך...), כאשר קורי השינה
פגו, והבנתי שהצפירה עוד שעה, התלבשתי, סגרתי את החלון,
והתכוננתי לבית קברות. אחרי הטקס בבית הקברות( אותו אני לא
מחמיץ, עקב קשרים משפחתיים במקום, חזרתי לקיבוץ, בערך בשתיים
עשרה, ישר לעבודה. אני עובד בחברת הגברה ותאורה ארצית, ולכן
עבדנו ביום הזה, בהכנת מסיבות יום העצמאות הממשמש ובא. עבדתי
עד שש וחצי בבוקר, ואז הלכתי לישון, עד עשר בערך, כשההורים שלי
העירו אותי. יום העצמאות ה-54 למדינת ישראל (גם כן מדינה...)!
איזה כיף...נסעתי לדודים שלי, מותש מעייפות אחרי ארבע שעות
שינה, והשתעממתי מאד. עכשיו, ברגעי כתיבה אלו, אני בחדרי, לבד,
ומשתעמם. חוץ מזה, אני גם עייף מאד. הלכתי לישון. לילה טוב
יומן,
נתראה כשנתראה,
אני.