ילד נולד, קטן ושמנמן, הורים שמחים, גאים.
ילד גדל, כבר זוחל. הוא צוחק וגם ההורים, לא חושבים.
הילד בגן, ביד הוא מחזיק כדור מגומי, לא יודע שפעם הכדור יהיה
אחר.
הילד בכיתה, לומד אותיות, עושה אווירון מושך בצמות, לא יודע
שיש נשים בלי שיער, מצפות לו.
הילד בתיכון, הוא מרגיש מוכן, הוא לא יודע לנצל את הזמן, עוד
מעט הוא יראה אותה פעם בשבועיים.
איפה הילד? יש לו רובה ביד, והוא לא לבד. אבל זה לא מקום
לילדים. אז מקום למי זה? לאנשים גדולים, מבוגרים, ושקולים?
לא.
זה לא מקום לאף אחד.
אשרי האיש שאחז ברובה והרגיש עם זה נכון.
מקוללים הם שהם מכריחים אותנו להרים הרובים.
מקוללים אנחנו שהרמנו אותם.

יקולל הוא, שמרחם רק על ילדי הגן, אבל לא על ילדי המלחמה.