[ הבמה חשוכה. נשמעת מנגינת קינה עצובה ברקע. לפתע נשמע קול
מצילתיים. נדלק זרקור יחיד, המאיר את השחקן בלבד. הדמות שנגלית
לקהל היא דמותו של בחור צעיר בשנות העשרים לחייו. הוא לבוש
כולו סדין לבן המגולגל מסביב לגופו. רגליו יחפות. פרצופו צבוע
לבן כשמסביב לעיניו עיגולים שחורים מודגשים. לתכריכיו ולשערו
דבוקים גרגירי חול וגם רגליו מכוסות חול. מסביב לשחקן, על
הבמה, מפוזר מעט חול. השחקן עוטה על פניו ארשת מהורהרת מעט, אך
רגועה ומפוכחת למדי. הוא בוהה בקהל, סוקר במבטו את היושבים
באולם באופן איטי ומשועשע. הוא מתמתח מעט, מפהק, מישיר מבט אל
הקהל: ]

אני מת.
[ עוטה חיוך על פניו ]
הו... לא, לא, לא !
[ מרצין ]
אני לא מתכוון למצב נפשי קשה, לתחושה נוראית או להתרגשות מפחד
קהל. אני מדבר על הפסקת פעולת הלב, המוח וקריסת המערכות בגוף.
כלומר: בר-מינן. גווייה. גופה. זיכרוני לברכה !
כבר ברגע שנולדתי הבנתי, שהחיים שלי לא יסתיימו בטוב. למות
בגיל כל-כך צעיר זה לא ממש להיט. אפילו את התואר הראשון שלי לא
הספקתי לסיים.
אתמול בשעה אחת-עשרה עשרים ושתיים בלילה בדיוק הוכרזתי רישמית
כבר-מינן על-ידי חובשי האמבולנס שהגיעו לדירתי. משם נלקחתי
הישר לבית העלמין להכנה לקבורה. אילו רק הייתי יודע אלו
ייסורים מחכים לי... אילו רק אתם [ מצביע לכיוון הקהל ] הייתם
יודעים אלו ייסורים מחכים לכם !
איך שהגעתי לבית העלמין, נלקחתי הישר לרחצה ולהיטהרות. איזו
בושה... הם קרעו מעליי את כל הבגדים שלי והשאירו אותי עירום.
חשבתי לקרוא למנאג'ר, אבל לך תדבר כשאתה מת. מה לא עשו לי שם
?!  שטפו, קרצפו, גזזו, מרחו - טיפול "עשרת אלפים" קומפלט.
אפילו במיצובישי שלי לא טיפלתי ככה. גיליתי שיש לי מקומות בגוף
[ לוחש: ] שמעולם לא הגעתי אליהם בחיי. וחבל.
ואתם חושבים שזה היה הסוף ?!  מה פתאום !!  זו הייתה רק
ההתחלה. אצלינו, אתם יודעים, ממהרים לקבור את המת. אסור לחכות
איתו. מי יודע ?  אולי הוא פתאום יתחרט ויחזור מן המתים ?
כבר בשעה שתים עשרה בצהריים הכניסו את אחי הגדול, רוני, לזיהוי
הגופה שלי. כשהרב הוריד מעל פניי את התכריכים, רוני הקיא על
הרב.
רציתי להגיד לו שזה בסדר, ושזה רק אני... ושטוב שהוא לא ראה
אותי לפני טיפול היופי שקיבלתי מחברא קדישא.
מכאן העלו אותי על מיטה עם גלגלים, נוחה יותר מהמיטה שהייתה לי
בצה"ל. הרב, שהיה עדיין המום משאריות ארוחת הצהריים שכיסו את
חולצתו הלבנה (לשעבר), החל לגלגל אותי אל מחוץ לחדר.
מי לא חיכה לי בחוץ ?!  כו-לם !  ההורים שלי, הסבא, החברות של
אמא, החברים מהצבא ומהאוניברסיטה... כולם בוכים. חבורה של
צבועים !  מה פתאום אמא שלי בוכה ?  הרי לא דיברתי איתה מזה
חמש שנים. היא חושבת שלא שמעתי אותה אומרת לאבי [ מחקה אותה: ]
"אולי יותר טוב בשבילו ככה. החיים שלו היו גיהנום."
החיים שלי היו גיהנום ?!  בטח !  בגללך !!  איפה היית כשנזקקתי
לך ?! איפה היית בשעות האחרונות לחיי ?!
ולא רק אותה שמעתי. גם שלושת המכשפות הפולניות, אותן היא כינתה
"חברות", ייללו בקול גדול ובדמעות, אך כשאמי התרחקה מהן מעט,
שמעתי היטב את מה שהן אמרו: [מחקה אחת מהן: ] "יותר טוב שהוא
מת. עכשיו סוף סוף לילי תרגיש הקלה."
הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר... עם כל מבול דמעות התנין
שנשפכו מסביבי, נסעתי לי לדרכי האחרונה במיטת הגלגלים החורקת
על שבילי העפר של בית הקברות. הנסיעה ארכה כעשר דקות, כשלבסוף
אני וקרקס המוות שליווה אותי הגענו אל הבור השחור שחיכה לי
בסופו של בית הקברות הארור.
תוך שניות בודדות, ומבלי שיהיה לי הזמן להבין מה שקורה, הועפתי
אל תחתית הבור. שכוב לי על האדמה הקרה, פניי כלפי מעלה, הרגשתי
את החול המועף על פניי ועל גופי [ מכסה את פניו בידיו תוך
תנועת התגוננות ] הוא הלך ונהיה כבד יותר ויותר... חשבתי שאני
נחנק [ בבהלה: ] רציתי לצעוק להם שיפסיקו ושאני קלסטרופובי
ושמישהו לעזאזל יוציא אותי מכאן... זה לא הועיל.
עכשיו אני שוכב לי פה בעומק של שלושה מטרים מתחת לאדמה, ויש לי
את כל הזמן שבעולם להרהר בחיי. האח !  חשבתי שאם אני אבלע את
בקבוקון הציאניד ההוא, אני אגלה מה יש בעולם הבא.
אתם, החיים, כל-כך תמימים. אין עולם הבא. יש רק חול, אבנים
ותולעים שיכרסמו בבשרכם ובעצמותיכם, תוך התענגות ממותכם
בטרם-עת...
אילו רק הייתם שוכבים פה במקומי, גם אתם הייתם מבינים שבתחיית
המתים - רק אחינו הנוצרים יצאו מן הארון.