אני זוכרת אותה...
היא הייתה החברה הכי טובה שלי, הנפש התאומה שלי במלא מובן
המילה.
היינו יושבות במשך שעות ורק מתבוננות אחת בשניה, מנהלות שיחה
חרישית ללא מילים, כי הרי יכולנו להבין אחת את השניה רק
מלהסתכל אחת לשניה בעיינים.
כשלה היה רע, לי היה רע.
כשלי היה טוב, לה היה טוב.
חברות אמיתית הבנויה על הקשבה והבנה, ואהבה גדולה.
הייתי מסוגלת לדבר איתה במשך שעות, לדבר על כלום, וזה היה כל
כך נפלא.
אחרי כמה זמן התחלנו לחשוב דומה, ולצחוק באותה צורה.
אבל עכשו היא כבר לא פה.
היא הלכה לה רחוק רחוק, להיכן שהשמש עולה ממנה, היכן שהתקווה
קיימת, למקום שכולו טוב.
היא הייתה המלאכית שלי.
אבל מלאכים לא יכולים למות, אז למה היא כבר לא כאן?
אהבתי אותה, אבל כנראה שאלוהים אהב אותה יותר, כי הוא לקח אותה
ממני, ועכשו לו יש אותה ואני יושבת כאן ומתגעגעת...
זה לא שאני מפקפקת בהחלטה שלו להביא אותה אליו, כי הרי בסוף
כולם מגיעים לשם, אבל אני חושבת שהוא היה יכול לדחות את
עזיבתה.
גם אם אני יגע לגיל מבוגר, היא לא תתבגר, אלה תמיד תשאר
בזכרוני כאותה ילדה חייכנית בת 15.
היא לא תשתנה, שערה לא ילבין, וקמטים לא יפיעו על פניה.
היא תמיד תשאר אותו הדבר בזכרוני, ואני לעולם לא אשכח אותה.
כשהייתה בוכה הייתי מחבקת אותה בשתיקה, מראה לה שאני כאן, ופה
תמיד אשאר, שלי אכפת, ושום דבר לא ישנה את זה.
הייתי נושקת לעיניה, מרגישה את הטעם המלוח של דמעותיה, ומתחילה
לבכות יחד איתה, כי הרי מי יכול לא לבכות כאשר יצור שמימי שכזה
עצוב?
אף אחד לא היה מסוגל להבין את הקשר שבנינו מלבד שתינו, אך לנו
זה לא היה אכפת, היה לנו אחת את השניה-עולם ומלואו, ומי זקוק
ליותר?
הייתי רוצה להצטרף אליה שם למעלה, אך אני יודעת שאם אני יעשה
זאת אני אפר את רצונה.
היא לחשה לי בחלום שעדין לא הגיע זמני להצטרף אליה, ושיגיע
הזמן אני אדע זאת.
ואז שוב נתאחד שתינו, ואני ארגיש שוב שלמה כאשר היא תהיה
במחיצתי.
אך בנתיים עלי לחכות, וזה כל כך קשה...
אני מתגעגת אליך יותר מכל דבר שבעולם, מלאכית שלי...