"היי"
"אמרו לך שהתקשרתי?"
"כן, למה לא ענית לי בבית?"
"אני אוהב אותך" הוא אמר בלי לתת לי הזדמנות להבין.
"מה????"
"לקח לי הרבה זמן להבין איך אני בדיוק יאמר לך את זה" הוא
המשיך בשלו, "אבל לא מצאתי רגע מתאים אז החלטתי פשוט לומר את
זה".
הייתי בהלם. רק אתמול, ביום העצמאות, חשבתי על זה שהקשר שלנו
נטול אהבה או רגשות רציניים, ושזה לא מה שאני צריכה עכשיו.
"יש עוד משהו" הוא קטע את מחשבותיי .
"אני לא יודע מה הייתי עושה אם היה קורה לך משהו..."
"על מה אתה מדבר? " ניסיתי בכל זאת להבין,
"אתמול. היתה תאונה. אני עכשיו בבית חולים. לא קרה הרבה, רק
רגל שבורה. אני דיי שמח שלא באת, אני לא יודע מה הייתי עושה אם
היה קורה לך משהו..." הוא חזר ואמר.
"..איך זה קרה?" שאלתי. "נסעתי מהר מדיי בפנייה חדה מדיי...
אני רק דואג לחברה של עידו, היא לא היתה חגורה מסתבר והיא
נפגעה בראש."
לא ידעתי מה לומר, מה לעשות, איך לחשוב.
תמיד שומעים על אנשים שקורה להם משהו רע ואז הם מבינים משהו
חשוב. לו זה קרה.
הוא הבין שהיא אוהב אותי. אבל- אני לא אוהבת אותו. אני עכשיו
חושבת שכן, אבל אתמול הייתי בטוחה שלא. ואהבה זה לא משהו
שמשתנה על פי תנאי השטח. "אני שמח שלא באת"- אם מישהו היה אומר
לי את זה בכל הקשר אחר הייתי נעלבת, אבל עכשיו הבנתי אותו.
ורציתי להיות איתו. לתמוך בו.
"את יודעת שאת הבנאדם היחיד שאני יכול לדבר איתו באמת, לא
רציתי להעיר אותך..."
כעסתי. "בטח שיכולת להעיר אותי! עברת תאונה!!!" רעדתי. אני
עדיין רועדת.
אני שונאת את המצב הנדוש הזה.
אני שונאת את העובדה שזה אכן קרה לחבר שלי.
אני שונאת את מוסר ההשכל שיצמח מכל הקטע הזה- שצריך להיחגר,
ושאסור לנסוע מהר.
אני שונאת את מה שאח שלי יגיד כשהוא יחזור מחר מהצבא, הוא גם
ככה לא תומך בקשר הזה.
אני שונאת את מה שההורים שלי יגידו.
אני שונאת את העובדה שאולי הם לא יתנו לי יותר לנסוע איתו.
אני שונאת את זה שהשבר שלו הוא יותר משבר רגיל, שבר טוטאלי או
משהו, ואת זה שמחר יעשו לו ניתוח.
אני שונאת, אבל מסתבר שאוהבת.
או לפחות חושבת ככה. |