אתמול העולם כוסה בשמיכה שחורה, אתמול יכולתי להרגיש את
הצמרמורות מתפשטות לי לאורך הגב, נוגעות בכל התחושות האלו,
אותן תחושות מהן חשבתי שנפטרתי כבר מזמן.
לילית באה אלי בלילה, היא ואשמדאי עמדו למעל מיטתי ולחשו לי
מילות הדחה.
לילית ליטפה את פני בידיה ארוכות הציפורניים, ושיערה דיגדג
באפי.
אשמדאי לחש מילות גאווה באוזני.
והוא נעמד שם, עיניו המימיות מנצנצות בחשכת חדרי, וחיוך שואל
על שפתותיו.
לילית חייכה אלי חיוך מבין, ונשקה לי לשלום, אשמדאי הנהן
בראשו, והם עזבו מחובקים.
אתה התקרבת בשקט, כמתגנב, התיישבת לידי, ולא דיברת, ולא נישקת
, ולא ענית לדבר ממה ששאלתי.
והצמרמורות הלכו והתחזקו, ואתה ישבת שם, עם אותו חיוך שואל, אך
ללא מילה על שפתייך.
ואני צורחת אלייך, וצועקת בתוכי, שיפסיק הסיוט הזה, שמישהו
יסיר מעלי את העול הזה.
מעולם לא ביקשתי להתאהב, מעולם לא ביקשתי דבר, אני אוהבת להיות
לבדי, בייחוד שברור שאין אפשרות אחרת.
ואתה מתפרץ אל תוך חיי ומזכיר לי פעם נוספת כמה קטנה אני יכולה
להיות, כמה פתטית.
לילית את, אמרו לי פעם, אשמדאי חי בתוכך, הוסיפו.
והם נעלמים שאתה לידי, ריח הבושם המדגדג אף גברים עלובים
המשוטטים צמאים לאהבת גוף, הריח נעלם שאתה לידי, ואני מרגישה
כאחת מהעלובים, עפעוף עיניים הופך להיות מגוחך.
ואני צועקת לה שתבוא ותציל אותי מההשפלה הזו, ואני צורחת
לאשמדאי שיבוא וישלח בך חיצי זעמו, אולי אז תעלם לנצח.
אתמול כוסה העולם בשמיכה שחורה, אתמול הצמרמורות התפשטו לי
לאורך הגב
אתמול לא באת,
ספק אם תבוא מחר,
ואומר לך, אהבתי.