אני משתדלת לא לבכות, לא לתת לחום הזה שיברח החוצה. הרופאים
אמרו שכבר אין לי אנרגיה אז אני אוגרת אותה בפנים. אם חושבים
על זה אני אפילו תורמת לאיכות הסביבה במדינה, איך לימדו אותי
שהייתי קטנה-חבל על כל טיפה.
ובזמן האחרון אפילו נדמה לי שזה הדבר היחידי שמשאיר לי קצת
כוח, המאבק הזה בדמעות.
ביום ראשון הגעת, אמרת שהעיניים שלי אדומות, נו בטח מה צפית?!
אתה אומר לי שזה לא בשבילך כל הקטע הזה, אתה יודע מה גם לא
בשבילי במיוחד, לשכב ככה במיטה חצי שנה, זה לא מבחירה אתה
יודע. אבל יותר קל לך להגיד שאתה החבר הכי טוב שלי, לבוא פעם
בשבוע, להחליף את הפרחים ליד המיטה שלי ולחשוב שאתה תומך בי.
אם הייתי יכולה גם אני הייתי בורחת.
אבל אפילו בשבילך אני לא בוכה. אפילו לא בשבילנו, גם לא בשביל
הבלונדינית הזו שאתה מזיין עכשיו.
וכואב לי החומר הזה שנוזל בצינורות שמחוברים לתוך הגוף שלי
ואני לא בוכה, שהוא לא יברח החוצה, החומר הזה, וייקח את הסיכוי
היחידי שלי לצאת מכאן.
ושלחו לי איזו אחת מפסיכיאטרייה, היא אומרת שאני צריכה לדבר,
שתלך תמצא לה איזה קיר חביב אולי הוא יענה לה. והיא מחייכת
ואני כבר רואה מה היא חושבת, "עוד ילדה מסכנה שאלוהים התאכזר
לה" ואיך היא מתה להגיע הביתה, לחזור לבית המושלם ולחיים
המושלמים שלה.
ובהתחלה עוד הייתי מחייכת ואומרת שיהיה בסדר. מרגיעה את כולם
מלבד את עצמי. אחרי זה הם הפסיקו לבוא. נהיה להם קשה מדי לראות
אותי ככה, הם אומרים. בסדר אני מבינה. גם אני שכבר שנה לא
הסתכלתי במראה.
אסור לי לבכות, זה הבטחה אחרונה.