יובל הייתה רק בת 4 כשהיא הלכה לאיבוד בפעם הראשונה, מאז היא
לא הפסיקה ללכת לאיבוד. זה קרה בקניון, אבא הלך לראות
טלוויזיות במחלקת חשמל ואימא דיברה  עם המוכר, הם רק סובבו את
הראש לשנייה, שנייה אחת ארוכה מדי, שנייה שתימשך כל החיים של
יובל. אח"כ אימא של יובל אמרה לה שזה לא נורא, ולמרות שהיה קצת
מפחיד זו הייתה רק חוויה, וכולם הולכים לאיבוד מתישהו בחיים.
יובל רק חשבה לעצמה שהמקום הזה-"איבוד " הוא בטח מקום נורא
מיוחד אם כל כך הרבה אנשים רוצים להגיע לשם.
היא כבר ממזמן שכחה ממה שקרה, היא הייתה רק בת 4 והיום היא בת
30 אבל היא עדיין לא מוצאת את עצמה. עוד כמה שנים היא תלך
לפסיכולוג מטורף שיסביר לה למה היא פסיכית והוא נורמלי,
ושהסיבה לכך שכלום לא מסתדר לה היא באימא שלה דווקא.
בינתיים יובל בהודו, היא מסתובבת ומטיילת כל היום. יובל לא באה
לטייל, גם לא לראות דברים חדשים, רק להירגע, לנוח בלי לחשוב על
כלום. הודו נראתה לה מקום מצוין לברוח אליו מכל הצרות. היא
פשוט ארזה תיק צד קטן וטסה. יובל לא אוהבת אנשים, הם מפחידים
אותה, מאז ומתמיד היא אהבה להיות לבד.
רק בהודו היא מסתדרת עם כולם לאנשים שם לא אכפת איך היא נראית
או שהיא כזאת מוזרה רק שתחייה ולא תפריע להם.
יובל לא זוכרת איך אוהבים, במיוחד לא את עצמה. היא שכחה את זה
בקניון כשאבא הלך ואימא לא ממש הסתכלה, ככה האהבה שלה הלכה
לאיבוד, גם היא חשבה שבטח איבוד זה מקום יותר מעניין...
אנשים יגידו שהיא הייתה מודחקת שהיא הייתה שונה, לאט לאט היא
גם תתחיל להאמין בזה. יובל שונאת לחיות אבל גם לא רוצה למות.
היא רק כותבת כל היום, מילים על גבי מילים, משפטים ועוד
משפטים, סיפורים ועוד סיפורים. היא כותבת על החיים שלה ועל כל
מה שעברה. היא לא כותבת על גיל4 היא לא זוכרת, היא לא רוצה
לזכור. היא נסעה כדי להיזכר, כדי ללכת לאיבוד. היא חושבת שהיא
הולכת למצוא את עצמה אבל אחרי כל פעם שהיא נוסעת היא רק אובדת
יותר.

כבר כמה ימים שהיא יושבת לה באיזה בית קפה על החוף בגואה,
נזכרת בכל מיני דברים שקרו פעם, אפשר לראות אותה מחייכת או סתם
יושבת שקועה בעצמה. יובל חיה בבועה, כזו בועה שאף אחד לא יכול
לפוצץ, ושלא תחשבו שלא ניסו, רבים ניסו וכשלו בדרך. גם יובל
ניסתה פעם לצאת, היא מצאה עבודה, חבר ודירה שכורה בתל אביב אבל
אחרי שהחבר עזב, העבודה נעזבה, והדירה נמכרה רק הבועה נשארה
ויובל הפסיקה לנסות.
היא אוהבת את הבועה שלה למרות שהיא נחנקת בה, היא אוהבת ללכת
לאיבוד למרות שזה עושה אותה עצובה, בעצם אולי זו הסיבה.
הגלים מתנפצים לה מול העיניים ששורפות כל כך מכל השמש הזו.
והיא בוכה מבפנים, היא חוזרת אחורה לגיל 4 , לאימא ואבא, שאהבו
אותה אבל כבר לא כל כך אהבו אחד את השני, לדמעות שהיא בכתה
כשהם רבו, היא בוכה כשאבא הולך ואימא לא מסתכלת, היא בוכה על
שהלכה והם לא ראו, היא בוכה כשהם הולכים והיא לא חוזרת. יובל
בוכה במקום הזה שנקרא איבוד, ליד הים באיזה בית קפה על החוף
בגואה. היא מוצאת את עצמה ולא רוצה לחזור.