האישה האחרת
השיחה בינינו התגלגלה למיסטיקה. קריאת עתידות בכף-יד, בקלפים
וכו'. הוא אמר שיש לאישתו חברה הקוראת בקלפים ובכף היד, וכדאי
שאגש אליה. ביקש שבשום אופן לא אומר מי המליץ עליה. סיפר
בהתרגשות מהולה בפליאה כי כשפתחה לו בקלפים, לגבי העבר, הדברים
היו מדויקים. והוא לא שיתף עמה פעולה בתגובות אוהדות.
השעה הייתה 9:00 בבוקר. קיץ. אגלי זיעה החלו מבצבצים על קירות
הבתים, והרחובות נראו כנמסים. עליתי במדרגות בהיסוס. להיכנס או
לא? זו בוודאי סתם שרלטנית זקנה ומוזנחת, שמרוויחה מספר שקלים
על חשבון בחורות כמוני, התוהות על מהותן. מחפשות פתרונות
מיסטיים להתמודדות הבנאלית היום- יומית, במקום לקחת אחריות.
אפופת חששות נקשתי בדלת. דקה של ציפייה. 'הנה ההזדמנות שלי
לברוח!' ברקע נשמע דשדוש צעדים כבדים. וכבר נפתחה הדלת. למולי
עמדה בחורה צעירה, כיבדת משקל, בחודשי הריונה האחרונים. שיער
בהיר, שופע, חלק וארוך פזור על כולה כמעט, בכתונת לילה קיצית.
"מי את?" שאלה בחשש.
מגומגמת ומבוישת אמרתי ששמעתי כי היא קוראת עתידות ואני רוצה
שתפרוס לפני אותי. זאת אומרת את עתידי. הכניסה אותי לביתה עם
חיוך לבבי ומזמין. מרגיעה באופן לא מודע וטבעי, עם קולה החם
והמזמינות שבה. התנצלה בחצי מילה על הבלגאן ששרר בביתה. בדיוק
שלחה את הילדים לביה"ס, ועדיין לא הספיקה להתארגן. הושיבה אותי
בסלון והחלה לרחף בבית, עושה מספר דברים בעת ובעונה אחת. שמה
מים לקפה, אוספת שערה לפקעת כבדה על העורף, רצה להחליף בגדים,
ומגישה לי קפה שחור דלוח.
"שתי בבקשה", אמרה, ממשיכה לרחף בבית, מספרת לי בדרך אגב, איך
היא ובעלה שפצו את פנים הבית. לבדם. שברו קירות ובנו מחיצות
חדשות. והיא זו שצריכה לסדר הכל. התנצלות בקולה , עם קורט
טרוניה על בעלה הבלתי מתחשב. כל-כך אנושית ורחוקה ממיסטיות.
התחלתי להפשיר מקיפאוני. מרגישה כאילו באתי לבקר חברה שעומדת
לספר לי דברים שסיפרתי לה קודם. כמו אותו סיפור שמכירים
בעל-פה, אך מפעם לפעם מעלעלים בו שוב לקריאה מהנה. ולו רק כדי
להיזכר, או כדי למצוא גוונים חדשים שלא נראו קודם.
"בואי איתי למטבח ונהפוך את הקפה".
את התחתית הניחה על שוליה העליונים של הכוס ואמרה לי לאחוז הכל
ביד שמאל, להפוך תוך כדי ערבוב. רוב המשקע השחור צנח על
התחתית, ושאריות גרגריות ממנו נדבקו לדפנות הכוס. אורגים רשת
סבוכה של שבילים וציורים מופשטים. לקחה את הכוס והובילה אותי
לשולחן בחדר האוכל. כהרגלי, התיישבתי בפינת השולחן. בעדינות,
כמעט בהתנצלות, ביקשה שאשב במקום אחר, מכיוון שזהו 'המקום
שלה'. רק משם היא יכולה להתרכז. מעיין 'מקור עוצמה'. הוציאה
צרור עטוף בסמרטוטים. פרסה אותו והוציאה קלפים מצויירים. חיוך
אירוני נגע בעיני. הרי גם אני יודעת לקרא בקלפים. ואפילו קלפים
דומים לאלו מצויים אצלי בבית. ואני מכירה את השרלטנות במעמד
זה. עם הכל, משהו לא מובן אפף אותי. מעין ציפייה דרוכה ללא
נודע. היא טרפה את הקלפים, אומרת לי לחצות את החפיסה ושוב לחלק
לשניים ולאסוף חזרה. אחר-כך פרסה את הקלפים במבנה דמוי
פירמידה. במרכז ראיתי את הקלף שבו מצויירת בחורה אסורה בכבלים,
שמשמעותו: האישה האחרת. בלעתי חיוך. נאנחה מלאת צער. "מישהו,
בן מזל עקרב, פגע בך קשה. השאיר אחריו פצע שמסרב להגליד. וגם
כשיגליד, תישאר צלקת גדולה ומכוערת." ניסיתי לחשוב מי הכרתי
במזל זה, ולא מצאתי. ראשי התרוקן מזיכרונות. כאילו אין בי עבר
כלל. "זה חייב להיות" התעקשה. תפסה את כף ידי השמאלית ובחנה את
קוויה. "זה מופיע לך גם פה, בכף-היד". הביטה והצביעה על משקע
שחור ובוצי. " וגם פה. תנסי לחשוב חזק!" . כבאור סנוורים הכה
בי הזיכרון - אלן ! הרגשתי שאני מתכווצת מכאב. הצעקה שלא פרצה
אז , הדהדה בכל גופי, יחד עם טלטול עז של חימה. - הבן זונה !
-
בסיס רעוע
נקראתי לשירות מילואים לאותו בסיס בו שרתתי בסוף שירותי הצבאי
הסדיר. התחושה הייתה כאילו שהגעתי הביתה, אך כל הריהוט פונה.
קווי המתאר של הקירות היו מוכרים, אך החלל זר לחלוטין. כל
האנשים שהכרתי עזבו. למעט רס"ר אחד או שניים. מאלו שתמיד
נשארים, גם אחרי שכולם הולכים.
התמקמתי במרפאה, מקיפה עצמי בספרי מתמטיקה ודפי חשבון, במחשבה
לנצל כל דקה פנויה כדי להתכונן לבחינת הבגרות הממשמשת ובאה.
הקירות נטפו זיכרונות. וחלל המרפאה התמלא בדמויות מן העבר.
סטלה הופיעה עם פרצוף עצוב. לא מבינה למה אנשים נולדים אם הם
מתים. ובני, שאהב את מיכל והסתפק בי. ניסים נכנס עם חיוך ציני,
מחפש נפלאות. ויפתח יצא, משאיר אחריו פתק - 'תשמרי על עצמך,
כדי שמאוחר יותר, אני אוכל לשמור על שנינו.'
לצד הספרים והזיכרונות מיקמתי את הקלפים. דואגת לידע את החובשת
שאיתי שאני יודעת לפתוח בקלפים. בידיעה ברורה שהשמועה תעשה לה
כנפיים, וכך אעשה לי נפשות. תמיד התייחסתי לקריאה בקלפים
כאמצעי נוסף ליצירת קשר אינטימי עם אנשים. יורם קרא לכך ניצול
לרעה של הקלפים. ואילו אני ביטלתי את ההצהרה בזווית של חיוך.
גולשת לדברים שוליים, כי מפחדת לגעת בכאב. נתקלת בסירוב עיקש
לקלף את מסך השנים ולחשוף את שיניה החדות של הפגיעה שנגסה בי
בכל פה. פה אחד (חסר שן קדמית). מלא הבטחות. הטארוט של האישה
הכפותה, הפותה, מתנפנף למול עיניי כל הזמן, כמו עלה בשלכת.
רונית אומרת שזו סתם העלאת גירה של אוכל מקולקל. אז מה הטעם
לגרום לקלקול קיבה נוסף. ואילו אני מרגישה שזה כמו פרונקל
שהבשיל, ויש לו ראש של מוגלה. אם אצליח לפוצץ אותו, אנקז את
הרעל החוצה והפצע יבריא. יכאב בהתחלה, ואולי אפילו אקיז דם .
אבל סוף-סוף אבריא מהמרירות האפלה שמעקמת לי את זוויות הפה
בציניות. כאשר באוויר מרחף סיכוי של אהבה.
גבי התקשר למרפאה בלילה וניהלנו שיחה עייפה. משום שהיה אור
במרפאה, נזכרו כמה אנשים שהציפורן באצבע הקטנה של הרגל כואבת
להם, או שמשהו מציק בקצה השערה שנותרה על הראש. ג'יפ האבטחה
נעצר בחריקת בלמים, ואיש גבוה, ממש ענק, עם המוני תלתלי זהב
מפוזרים על ראשו ברשלנות שובבית, הציע לי קפה בעברית עלגת.
גבי, שקיבל תיאור סימולטני על המתרחש, הבין ששיחתנו הסתיימה
ללילה זה והלך לישון. הוזמנתי לסיבוב על הג'יפ, אך דחיתי את
ההזמנה בנימוס. ובמקום זאת כתבתי שיר:
חיילים במילואים כובשים
35 שנה. עורגים מן הסתם
לחיילות מצבא הילדות התמה.
חומדים תחת עיין ורדרדה
ושותקים שלושה ילדים ואישה.
והלכתי לישון בחדר שפעם היה שלי.
בבוקר, התעוררתי עקוצה כולי, לאחר שדיוויזית פשפשים פשטה על
גופי.
Good morning my Florence Nightingail"" חייך וליטף את ראשי.
"אני באמת האחות בלבן" צחקתי במבוכה והנפתי זרועותיי באוויר,
מראה את המשחה הלבנה שמרחתי להרגעת הגרודים.
שוב הזמין אותי לטיול על הג'יפ. הפעם נעניתי לו. ובערב הצטרפתי
לסיבוב השגרתי. תחילה נסענו סביב גדרות הבסיס. השיחה בייננו
קלחה, כאילו אנו מכירים ותיקים. סיפר על ילדותו. נולד
בניו-אורלינס. כשהיה בן 7, נהרגו הוריו בתאונת דרכים. מכיוון
שלא היה לו אף קרוב משפחה, גדל בבית יתומים. אחר כך היה לוטננט
בוויאטנאם, וכששב לארה"ב החליט 'לעשות עליה', כי משהו יותר טוב
לעשות לא היה.
שאלתי אם הוא יודע לבכות.
"רק לפעמים, כשהשמים נופלים על האדמה, ורעש הרסיסים המתפזרים
מרעיד את היסודות, אני מטמין ראשי עמוק עמוק בתוך הכרית ובוכה.
רק אחרי שהכרית ספוגה במלוח הזה, אני נרגע". אמרתי שאני מקנאה
בו, כי הבכי שלי לא מגיע לעיניים. הוא מתערבב בתוך הדם, שנהפך
לסמיך. ואם פעם אצליח להזיל דמעות, לא אהיה מספיק חזקה כדי
להפסיק ואטבע. הוא חיבק אותי אז, ליטף את ראשי כמו שמלטפים ילד
קטן ומבוהל. "את יכולה לבכות כאן כמה שאת רוצה, או צריכה. אני
אשמור עלייך. אנשק כל דמעה ואהפוך אותה לחיוך". הרגשתי קטנה
ומוגנת, מתעטפת בחיקו כמו בתוך שמיכת פוך בליל חורף קר. מאמינה
שפה, במקום המסוים הזה, בזרועותיו, אהיה מסוגלת להרפות מעצמי.
ולפעמים, רק לפעמים, להיות חלשה.
יצאנו מתחומי הבסיס והעפלנו אל ההר הסמוך. " זהו גן העדן שלי.
אסור לפספס את היופי ששם", פיתה אותי כשהסתייגתי מן היציאה.
כשהגענו לנקודה הגבוהה ביותר בהר, דומם מנוע. רחשי הלילה
התמזגו עם הנוף עוצר הנשימה שנפרש לנגד עיני. אורות הכפרים
הערביים נצנצו בדו-שיח אילם עם הכוכבים. "תראה איזה יופי".
לחשתי. הוא אסף את פני בין כפות ידיו הגדולות, בעדינות. "רק
עיוור לא יראה את היופי ששופע מתוך העיניים שלך. את..." קולות
שבקעו ממכשיר הקשר קטעו את הרגע, את הרוגע, מצווים עליו לחזור
לבסיס בדחיפות. הוא סובב את ההגה בתנועות חדות, קטועות. עוצר
בכל כוחו איזה כוח אימתני המאיים לפרוץ החוצה. סינן בלחש קללה
עסיסית ומיד התנצל. " לא מדברים כך ליד ליידי".
היה מופיע למרפאה בין שמירה לשמירה והיינו מדברים על כל נושא
שבעולם הגדול והקטן.
"איפה היית עד היום? את הדבר הכי טוב שאירע לי בארבע השנים
האחרונות". וגבי אמר לי להיזהר כשהתענגתי על כך.
"אני קודם צריכה להכיר את עצמי, ורק אחר-כך אוכל ליצור קשר
משמעותי עם בן-זוג". התגוננתי , והוא מצידו הבטיח שימתין עד
שאהיה מוכנה. יעזור לי לגדול.
גבי אמר שלהגיד 'אני אוהב אותך', באנגלית, כמו בסרטים, לא
עולה כסף. אבל אני עלולה לשלם על כך ביוקר. ושאפרוחית בת 23 לא
יכולה לדעת מה מנקר בראשו של גבר בן 38 במילואים.
אלן סרב בתוקף שאקרא לו בקלפים. התווכחנו על כך והוא עזב
בכעס. השעה הייתה 10:00 בבוקר. ישבתי במרפאה ממוללת במחשבתי את
מהלך ה'ריב' הראשון עם אלן, כאשר מנש ומויש נכנסו בצעדים
משועממים. לאחר הכרות קצרה, ביקש ממני מויש טיפות אף בשביל
מנש, "הוא מנוזל כרוני, כי אישתו ברחה ממנו אחרי שהחזיקה מעמד
10 שנים. ועוד עם מי ברחה!... אבל נעזוב את זה. תגידי, את
יכולה לרשום לי רצפט של תשומת לב? ". מנש שאל אם זה נכון שאני
קוראת בקלפים. פתחתי לו בקלפים, ואילו מויש המשיך לרתק את
תשומת לבי עם הערות ציניות מחויכות. נעניתי לאתגר והתנצחנו
קלות. כשפתחתי לו בקלפים, וראיתי שם את האישה האחרת, חייך
מאוזן לאוזן כחתול שבע. הגיע זמנם ללכת. הוא שלח את מנש לפניו
והזמין אותי לחדרו בערב. הוא נשאר כונן, וסוף -סוף יש במקום
הזה מישהו שמעניין לדבר אתו.
הגעתי בשעה היעודה. הוא בדיוק סיים עם שטיפת החדר. חדר קטנטן
עם ריהוט מינימלי, אך, עם זאת, לא אופייני לצבא.
מיטת יחיד צמודה לקיר ובפינה ליד, ארגז כלים הפוך נושא עליו
מערכת רדיו - טייפ. הרמקולים תלויים בצידי הקיר שממול למיטה,
חותמים ספריה מאולתרת מארגזי עץ, עמוסת ספרים המסודרים בסדר
מופתי. ומתחת, מדף מלא בקסטות. בפינה אחרת של החדר, שלחן קטן
ועליו 2 ספלים, קפה, סוכר וקומקום חשמלי. הוא ישב בקצה אחד של
המיטה ואני בקצה השני. השיחה בינינו הייתה מגומגמת, והרבה חשמל
נמתח באוויר.
שאל על עיסוקי. סיפרתי על הלימודים באוניברסיטה, ומיד היינו
בעיצומו של דיון מעמיק על מיסטיקה יהודית וקבלה. ברקע, שרו
לסירוגין נורית גלרון וחוה אלברשטיין שירי אהבה וגעגועים.
ומפעם לפעם הצטרף מויש בנגינה על מפוחית פה.
רציתי אותו. נמשכתי אליו כמו שלא נמשכתי לאיש מעולם. העיניים
הכחולות הקטנות, מאחרי הזגוגיות העבות של המשקפיים, רתקו אותי.
השפתיים שלו יחד עם הקול העמוק והחם, העירו בבטני את הפרפרים
שיצאו במחול מטורף.
מפה לשם התגלגלה השיחה לנישואיו הכושלים, ולחרדה שלו מנטישת
המסגרת הקיימת. בלתי נסבלת ככל שתהיה, עדיין זו המשפחה היחידה
שיש לו. ובשום אופן לא יפגע בילדים. גם אם זה יבוא על חשבון
חייו הפרטיים. ואילו אני טענתי שהכל תירוצים, ושהוא לא נוגע
בדברים באמת, אלא מסתתר מאחרי הילדים. כי הפחד הוא מהבדידות.
וכמו שרומן גרי כתב: "לפעמים אנו מעדיפים את החרא הזה על פני
הבדידות". הוא שתק שתיקה ארוכה מביט בי כאילו הכרנו רק עתה.
פתאום קם, מנער מעליו מחשבה שנעלמה ממני. נעמד ליד השולחן,
ותוך כדי עשייה נאם את נאומו: "אלמד אותך את סוד הכנת הקפה!
שמים כמות נדיבה של קפה, רצוי בכוס, ובהחלט אסור להתקמצן.
אחר-כך מוסיפים את המים הרותחים. ואז, רק אז, מוסיפים את
הסוכר. חייבים לבחוש היטב! שותים את הקסם השחור בלגימות
קטנות". היה כמו הקפה שהכין. אחר-כך ניסה לגעת. אני ישבתי
באותו מקום כמקודם. הוא השתרע על המיטה מניח ראשו של ירכי. כמו
היה זה המקום הטבעי ביותר, ושלח יד ארוכת אצבעות, נוגע לא
נוגע, מצייר את קווי המתאר של פני. קפאתי על מקומי בלי יכולת
להגיב. למרות שזה היה צפוי. ריח המגע עמד באוויר מרגע שנכנסתי
לחדר. והכל היה עניין של זמן. בלי משים השוותי אותו לענק עם
התלתלים, ודחיתי את מגעו בהזמנה. הוא נסוג עד לפעם הבאה שלא
אחרה לבוא. מגעו החושני והעדין הטריף את קצוות חושי שנמתחו עד
קצה גבולם כמעט. נאבקתי עם עצמי על שליטה. אך בלי לגרוע מההנאה
במשחק החתולים. מתחככת, ואחר כך הולכת. מגרגרת מהנאה, ופתאום,
מסתמרת ומוציאה אויר. "חבר שלי יכעס וירביץ לך!". הוא נזכר
שראה את הגבוה ההוא במילואים בשנה שעברה. נדמה לו שהוא נשוי.
"כדאי שתבדקי את העניין". כעסתי. מספיק אני מקלקלת לעצמי. אני
לא צריכה שותפים לחבלה.
"אלן אמר שלעולם אינו משקר. עכשיו אני צריכה ללכת, כי הוא
חוזר מאפטר בחצות".
"הוא שם ואני פה. ואת אישה רכה וחמה, ו....אני זקוק.......אבל
אם את רוצה, אקח אותך אליו, ואחכה......אולי...."
נכנסתי למגורים בצעדים מהורהרים. עשן הפצצה שהטיל מויש עדיין
מתפזר במחשבתי. ריח מגעו בנחירי. עיזבי! נזפתי בעצמי. "הדבר
האמיתי" מחכה לך מספר צעדים מכאן.
החדר כולו רופד בוורדים. אלן במרכזו מחייך חיוך גדול (חסר שן
קדמית). "אמרת שתהיי שייכת לראשון שיביא לך פרח. אז עכשיו את
בטוח שלי."
שתקתי. כל שרירי מכווצים. "כדאי שתבדקי את העניין", הדהד בי
קולו של מויש. לעזאזל, איך בודקים דבר כזה בלי לתת לשני את
ההרגשה שאמינותו נפגמה?
" מה קרה F.N , את כועסת עלי בגלל מה שאמרתי?"
הרחקתי את חיבוקו עד כמה שאפשר, צדה אחר מבטו. "אלן, ענה לי רק
את האמת. בלי הצגות...אתה נשוי?"
"אני? מה פתאום. אין שום סיכוי! מי אמר לך?....בואי הנה. כך.
קרוב. את לא מבינה שאנשים לא סובלים לראות משהו אחר מאושר?
אם תקבלי חופש השבת, נלך לסינמטק. משחק שם "קזבלנקה". את חייבת
לראות אותו".
כשעשינו אהבה הייתי מרוחקת ."I love you so much, baby..." .
חמקתי בעדינות ממגעו, מרגישה לכודה. חנוקה. רוצה לברוח. ריח
מגעו של מוייש מתערבב בריח האשמה. שעטפה את גופי ככפפה
כירורגית אוטמת. בקול חנוק בקשתי ממנו שלא ימשיך לדבר כי זה
מלחיץ אותי. הוא הבטיח כי לאחר שאני אומר לו מילות אהבה , רק
אז יאמר לי שוב. הוא לא רוצה לדחוק בי. רק רוצה בי כל-כך. אחר
כך נרדם. מבטי שוטט בחשכת החדר, מחפשת נקודה להיאחז בה, אך הכל
חשוך כל כך. מי האיש ששוכב לצדי? שכב על הגב. ידו הימנית פרוסה
לצד, משמשת מצע לראשי. זזתי בחוסר נוחות. מנסה למצוא את התנוחה
הנכונה להתמקם בה.
"מה קרה, יקירה? לא נח לך" מלמל ואסף אותי אליו.
"אני בסדר. תישן", לחשתי מלטפת קלות את פניו, בניסיון נואש
לגעת באמת דרך המגע. ובזמן שגופי היה עטוף בחום גופו של האיש
הגדול הזה, שמעתי את קולו של מוייש קורא לי לבוא אליו. כמו
בסרטים מצויירים, ראיתי את הנשמה עוזבת את גופי, מרחפת בעקבות
הקול.
רונית אמרה שמעולם לא ראתה אותי עם כל כך הרבה כוכבים בעיניים
ושזה יופי, אבל הכל קורה נורא מהר. וכדאי שאזהר מלהמריא גבוה
מידי, ושאבדוק טוב את המצנחים, כי הנפילה יכולה לכאוב נורא.
מניסיון. לאט לאט חמקתי מהמיטה. נזהרת לא להפריע את שנתו של
אלן. הולכת בעקבות הקריאה הקצובה: "בואי אלי, בואי אלי..."
כסהרורית עזבתי את המסדרון, שנראה ארוך כל כך. פתחתי את הדלת
הכבדה, ונעצרתי על סף המדרגות. ערפל כבד כיסה את הלילה. מחטי
הגשם דקרו את פני. ישבתי על מדרגות הברזל, חושפת עצמי לקור.
בניסיון עקר להשקיט את הבערה שבתוכי. נקרעת בין האיש שהגיש לי
את עצמו ברוטו, (פלוס הבטחות לעוד), לבין אותו ציניקן, שהגדיר
את גבולות הנטו. לא הבטיח שום עתיד. רק מה שכאן, ועכשיו. כל
חיי הלכתי על קרקע בטוחה, עם מגן של שריון בלתי חדיר, כדי לא
להיפגע. ולמעשה רציתי להמריא לגבהים של ריגוש. השריון קרקע
אותי. ולא קרה כלום. למעט תחושת הכובד האפור שבשעמום.
חזרתי לחצי הפנוי שחיכה לי במיטה ונרדמתי מייד.
אלן השתחרר מהמילואים ואני יצאתי לאפטר. חזרתי לבסיס בשעות
אחר-הצהרים המאוחרות. ולא ידעתי מה לעשות עם הזמן הפנוי שהיה
לי לפתע. התגעגעתי לחיוך חסר השן של הענק עם התלתלים. ידעתי
שמויש בחדרו. הלכתי לקצה השני של הבסיס. התיישבתי בתצפית
שבגבעה הצופה על ירושלים והכפרים שמסביב. שרתי בקולי קולות את
"השוטה על הגבעה" של הביטלס. ומויש בחדרו. גבי אמר לי שהפת"ח
היו מקבלים אותי לשורותיהם בלי מבחני קבלה. ואני לא מסוגלת
שיהיה לי סתם טוב. "את תמיד מחפשת משהו שיעכיר את האווירה.
משהו לקלקל. תעזבי את רעיון מויש. אחר כך, כשתבואי לבכות אצלי
אגיד לך 'אמרתי לך'.
מויש היה מרוכז כולו בהתעסקות עם איזה מכשיר אלקטרוני. עמדתי
בפתח החדר, מלטפת אותו במבטי.
"את! כמה זמן את פה, מרגלת אחרי?"
"אולי נצח, אולי כמה דקות".
דברנו על ראשית הפילוסופיה היוונית ויסודות העולם - מים אש
אוויר ואדמה. הוא דיבר על עצמת המוסיקה של וגנר.
ישב בקצה אחד של המיטה. אני בקצה השני. היה אור רך בחדר והרבה
חשמל ביננו. חווה אלברשטיין שרה " הנה סוף סוף נרגעת נדידה/
הנח ראשך המיוגע". ואנו נדדנו זה בזרועות זו , מחפשים מחוזות
אושר חדשים.
השתחררתי מהמילואים ולמחרת התקשר אלן. מתגעגע אבל מרוחק.
רונית אמרה שנראה לה מוזר ש"שכח" למסור לי את הטלפון שלו בבית.
אבל בשביל זה יש את 144. נאמר לי שבאשקלון יש רק אידלסון אחד.
אבל לא אלן, אלא ברוניסלבה. רשמתי את המספר ואמרתי לרונית שהוא
גר בדירה שכורה, ואין לו קרובי משפחה בעולם כולו, לא כל שכן
באשקלון. וזה לבטח רק צרוף מקרים.
"תתקשרי ותוודאי. עכשיו!"
חייגתי את המספר, כשחיוך של ביטול מרוח על פני. הקול שנשמע
מהצד השני של הקו צרב את החיוך שקפא על פני בעווית. הסטתי את
האפרכסת הכי רחוק שאפשר. חיוורת כולי. הזמן עבר בהילוך איטי.
"זה הוא..."
"תדברי אתו!"
קרבתי את האפרכסת לאזני הכבויה. ומיד הנחתי אותה על מקומה ולא
הייתי. נעלמתי לתוך בועת שום-דבר.
"דירה שכורה, מה? את חייבת להראות לו מה זה! תתקשרי שוב.
דברי איתו". שמעתי אותה מרחוק כל כך. מבין הצלצולים החזקים של
פעמוני האזהרה שנקשו "כדאי שתבררי את
העניין...תבררי....כדאי....את העניין..."
"אין לי מה לאמר לו". לחשתי מובסת.
"אז אני אומר לו במקומך. זה לא יעבור לו בשתיקה!" החלה לחייג
את המספר. חטפתי את השפופרת מידה.
"האלו".
"שלום. אלן?"
"YES?"
"מדברת F.N.."
" מה שלומך? איך בעבודה? הכל בסדר?"
ופתאום הכל נראה לי כל כך איכס. הרגשתי לאות של אחרי מאבק.
מנסה בכוח לאחות שביב של חלום מנופץ. מדברת לקונית. מנותקת
מעצמי.
"אלן, תעזוב את השטויות. אתה נשוי?"
"כן".
"בני כמה הילדים שלך?"
" 12, 9 ושנתיים". ענה בצייתנות.
"למה שיקרת?"
"......"
"למה........?"
"קומסי קומסה".
"מה קומסי קומסה?"
"אני לא יודע". האדישות שבקולו קוממה אותי. הדם בגופי תפס
מעלית אקספרס לראש.
"אני יודעת רק דבר אחד". אמרתי בשקט צועק, מבודדת את המילים.
"זה הדבר הכי נבזי שיכולת לעשות. אתה לא יותר מאשר בן-כלבה.
גנב עלוב חסר שן קדמית".
"אני יודע". עוד הספיק לסנן לפני שטרקתי את הטלפון על רסיסי
החלום. על העלבון הצורב. ערב רב של תחושות מטלטלות אותי ברעד
בלתי נשלט. דמעות רותחות התאדו על גבול הריסים. רציתי להכות
אותו. לפגוע בו פיסית. שיכאב לו. שירגיש את אפס פסיק הכאב שלי.
רונית ניסתה לגייס חבר שלה, שהיה מתאגרף. והוא אמר שחבל להסתבך
עם המשטרה בגלל אידיוט שכזה. ואפגע בו יותר אם אספר לאישתו על
מעלליו. דחיתי את הרעיון על הסף, היא בטח יודעת מה ה"מציאה
הגדולה" שיש לה בבית. ומספיק שפגע בי, אין טעם שמשהי נוספת
תפגע.
גבי שתק. אחר כך השתעשענו באפשרויות נקמה. יצרנו מיני
סיטואציות מצחיקות שצמצמו את הענק לממדי יתוש. לאחר מכן, אמר
שכולם זונות, אבל הכל עובר בחיים. גם החיים עצמם. כי בסך הכל
החיים שלנו שוחים במיץ של הזבל. ואני אמרתי לו שהחיים בזבל רק
אם אנו שמים אותם שם.
מציאות נפרדת
לאחר מספר חודשים, התקשר אלי מויש. אמר שמתגעגע. ושלח נשיקות.
נסקתי לעננים. כמה קצת די לי כדי להיות מאושרת. רונית אמרה
שהוא רוצה רק את "זה!". ואני אמרתי שרק בשביל "זה!" לא היה
מגיע מרחוק כל כך. ועוד לבית הורי. לבטח הוא מחפש משהו נוסף.
גבי צחק ממני. "ציפיות, הולכות טוב עם סדינים וכריות. אבל לא
מובילות לשום-מקום, חוץ מאשר אל מתחת לשטיח. מקום בו מטאטאים
את האבק." גל האופטימיות שפעפע מתוך בדידותי האוטמת , דחה כל
פסימיות מזדחלת.
מויש הגיע מזמזם - "הגעתי פתאום, הנה אני בבית" וחיבק אותי
חזק חזק. גיחכתי - "בית". והתרפקתי. מנסה לאסוף פירורי חום. על
אף שמכירה בעובדה, כי הוא עבורי כמו תנור חשמלי בחורף, בזמן
הפסקת חשמל. ושאני מנסה להפשיר מקיפאון פנימי. רוצה להיסחף
לתוך רגש, אפילו זמני, בלי לחשוב מה הלאה. ומנגד - הפחד שממסמר
אותי לקרקע. מסרבת לחוש.
אם רק היה נותן לי לאהוב אותו....אבל הוא לא יכל. הוא היה
בעיצומו של אבל פרטי. "אני לא אוהב, אפילו לא שונא. סתם אדיש.
וזה הכי נורא. גוויעתו של הלב לאישה שהייתה בשבילי הכל.
אישתי".
מראש סיכמנו על פגישה נפרדת. אני פנויה רגשית. הוא לא רוצה
לשבור מסגרות קיימות. ואני מסרבת להיפגע שוב. מסגרנו לנו שעות
מועטות של הרבה חום ורגש. עצמנו עיניים בחזקה. ושיחקנו ב"נדמה
לי ש.." . בחמש בבוקר חזר לשום מקום שלו. גבי אמר שזה רק עניין
של זמן עד שאפגש עם מויש שוב. וכעס עלי שאני הורסת משפחה. לא
מבין שאם משהו הרוס, אז הוא כזה. לא בגללי, אלא פשוט בגלל שזה
כך. ובמפגשים שלנו אנו שואלים פיסת אושר מעוגת-העונג הפרטית
שלנו. ואני לא מתנצלת, כי מה ששלי לא בא על חשבון משהו אחר.
אני משלמת על כך את המחיר המלא. (בדרך-כלל מוסיפה גם טיפ).
ביום כיפור, כמעט שנה אחרי, שלחתי מכתב געגועים מאופק. והחלה
תקופת מפגשים פזורים, מעוננים חלקית. כשאני מנסה בכוח להשיב
לעצמי את הקסם הנעלם של אותה פגישה-נפרדת. ממתינה, ובינתיים
חולמת על ביחד אבוד. רוקמת מזימה של עתיד משותף.
בוקר אחד הופיע במפתיע. אפופת שינה אספתי אותו פנימה. וכמו
חלום ישן התגשם - אפתח דלת נקושה והוא יבוא בי ואני בו......
"המשיכי לישון, חמודה, אני לא אפריע. הנה, את הראש שימי פה,
אבאלה ישמור עלייך".
התפנקתי עם קולו, מתמקמת בנמנום במקום המיועד, בטוחה שעוד מעט
אתעורר מהחלום אל המרחבים החשופים של מיטתי. אבל לא. מציאות
חלומית?
"רוצה שאכין קפה?"
"כן...אבל לא...טוב לי כאן אתך. אל תלך".
"אני כבר חוזר". קם בעצלתיים מושך מגע יד ביד.
כשחזר עם כוסות הקפה כבר הייתי ערה אל המציאות הבדויה. סיפר
שהיה בסידורים ב"קריה", ונותר לו זמן פנוי, אז החליט לקפוץ
לראות מה שלומי. הצגתי בפניו את הציורים האחרונים שלי. הוא
התלהב והזמין ציור סלון. אגב כך מיידע אותי על גירושיו.
גירושים "יפים" . כל התקוות והחלומות, ששזרתי בין חיכיון אחד
למשנהו, עלו ונתקעו בגרוני. נאלמתי דום. והוא המשיך לספר
שבחורה חתיכה התחילה איתו בבית-קפה. הוא נענה לחיזורה והבטיח
שיתקשר לטלפון שרשמה עבורו על מפית. ופתאום שמעתי את עצמי
אומרת לו :
"בוא נזדיין..." הקול התפזר בחדר כמו אסימון שחוק בטלפון
ציבורי מרוקן.
"בואי" אמר לי סתמית. נעמדנו זה מול זה נבוכים, לא יודעים איך
ממשיכים את הסצינה, שמשום מה שיתקה את שנינו.
"אני מצטער" , אמר, אוסף אותי אל בין זרועותיו, כאילו מגן
ולמעשה נתמך. " אני לא יכול להבטיח לך שום דבר."
"אז אל!" לחשתי אל תוך חולצתו שנרטבה מדמעה טועה. שלי? שלו?
"כל-כך הרבה זמן לא הייתי עם אישה" , לחש באזני כאב עצור.
התמכרתי למגעו שהפך להיות תובעני. הוא הקיף אותי מכל צד. נוגע
ומנשק כל פיסת עור חשופה. ואת המכוסה חושף. נסחף. מעיר את קצות
עצבי הרדומים, מעתיק את נשמתי. ופתאום, קרס הכל .
"שיט....שיט....שיט!!" סינן . אספתי אותו אלי קטן ועלוב כל כך.
חבקתי אותו עם כל החום שהצלחתי לאסוף מבין קרעי האכזבה ואמרתי
שיפסיק להכות את עצמו על לא כלום. זה יכול לקרות לכל אחד.
"אבל גמרתי עוד לפני שהצלחתי לספק אותך. עוד לפני שהייתי בך."
ורציתי לספר לו שהוא בתוך תוכי עוד מאותו ערב בו שיחקנו בחתול
ועכבר. ושהוא לא יוצא מראש, מנשמתי ולו לרגע. למרות שניסיתי.
פשוט נדבק לי בפנים. ומה שיצא מפי - "תדאג לעצמך, אני כבר אמצא
דרך לדאוג לעצמי." וגיחכתי לעצמי גיחוך שחוק. "בטח
שאדאג...להכות על חטא".
התלבשנו בשתיקה, מתחמקים ממגע עיניים תועה. לא שאלתי מתי
נתראה. ידעתי שלא . |