[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








צלצול טלפון
- הלו?
- מר אדון?
- כן, זה אני.
- תורך.
- מה?
- תורך, יאללה.
- מה תורי? 3 בלילה, תנו לישון.
- תראה, יש לנו לוח זמנים עמוס מאוד, המחשב קבע שעכשיו תורך,
אז יאללה.
- אבל עכשיו 3 בלילה!!!
- תגיד לי, כמה פעמים נכנס 15 דקות ביום?
- מה? לא יודע...
- אז אני אגיד לך, 96 פעמים, שזה אומר 96 אנשים ביום, כלומר,
672 איש בשבוע, כלומר, כ-2688 איש בחודש, ובשנה, מר אדון, בשנה
יש 32,256 איש. זה אומר שבתקופת חיים שלמה יש, בהערכה גסה,
2,741,760 איש שמקבלים את 15 דקות התהילה שלהם. בעולם יש 6
מיליארד אנשים, מר אדון, אתה יודע מה זה אומר?
- אה, אני...
- זה אומר, שבכל תקופת חיים יש כ-5,997,258,240 בני אדם שלא
זוכים לקבל את הדקות האלה. ולעומתם, יש אנשים כמוך, אלה ש"אין
להם כוח", אלה שלא מבינים איזו זכות גדולה נפלה בחלקם, ופשוט
מוותרים על הזכות הזו בהרף עין כאילו כל מה שחשוב עכשיו זה
לישון!!!
- בסדר בסדר!!! טוב, תורי, הבנתי, בסדר. מה אני עושה?
- זה לא תלוי בנו. מספיק בזבזת לנו 39 שניות מלוח הזמנים שלנו.
15 הדקות שלך מתחילות עכשיו.
קול ניתוק

מר אדון קם ממיטתו. השעה היתה 3:14, ומר אדון כבר בזבז 12
שניות מ-15 דקות התהילה שלו. "אני חייב לפעול", חשב לעצמו, קם,
ויצא, לבוש פיג'מה וטרוט עינים, אל עבר הרחוב.





בתחילה לא ידע מר אדון לאן ללכת. מבט חטוף בשעון הראה לו שכבר
עברו 47 שניות, והלחץ החל להכביד עליו.
הוא החל לרוץ בחוסר אונים במורד הרחוב, מחפש כתבים או צלמים
במצוד אחר סקופ. אך לא מצא איש.
"דקה 56", מלמל לעצמו בייאוש, והמשיך לרוץ, עד שהגיע לרחוב
הראשי. הוא שמע קולות אנשים חוגגים מגיעים מפאב סמוך, והחליט
להכנס לשם. יהיה מה שיהיה.

בכניסה לפאב נתקל מר אדון בבחור קירח, גדול מימדים, חמוש
באקדח. "תעודת זהות, בבקשה", אמר האיש הקרח. מר אדון הביט בו
בחיוך, וטפח על שכמו בידידותיות. "זה בסדר", אמר, "אני מר
אדון".
השומר הביט בו בחיוך, וטפח על שכמו בעוצמה. "תעודת זהות",
פלט.
מר אדון הביט בו במבט מלא חשש. "לא, לא, אתה, אתה לא מבין...
עכשיו זה 15 דקות התהילה שלי, אני-"
- "תעודת זהות, אדוני."
"אין לי פה תעודת זהות! תראה אותי, באתי בפיג'מה! הרגע הודיעו
לי ש-15 דקות התהילה שלי הן עכשיו, ונשארו לי רק עוד..." מר
אדון הביט בבהלה בשעונו. "12 דקות ו49 שניות!".
האיש המגודל והקירח הביט בו דקה ארוכה, ומר אדון החזיר לו מבט
נוקב, תוך כדי פזילה אל עבר שעונו מדי פעם.
"תן לי לעשות שיחת טלפון קצרה", אמר האיש, ומר אדון החל לנוע
באי-נוחות. "11 דקות 45, 11 דקות 44, 11 דקות 43...", מלמל,
בעוד השומר המגודל הוציא פלאפון זעיר מכיסו. מר אדון הביט בו
בחוסר אונים. האיש הענק פתח את הפלאפון הקטן, ותר באמצעות
אצבעו הענקית אחר הספרה הראשונה של מספר הטלפון אותו רצה
לחייג. לאט לאט נעה האצבע, שגודלה היה כגודל כל הכפתורים
בפלאפון הקטן, וחיפשה את המספר הראשון. "9...", הרהר בקול,
ולחץ על הספרה הראשונה בקושי רב. "11 דקות 27", מלמל לעצמו מר
אדון בלחץ. "עכשיו... 3...", המשיך האיש להרהר, בעוד אצבעו
המגושמת נעה בין הכפתורים, מנסה לשווא ללחוץ על הכפתור 3.
"אוי, לחצתי 6", גער בעצמו האיש המגודל, וניסה לחשוב מאיפה
להתחיל שוב. מר אדון איבד עשתונותיו, זינק על השומר, וחטף את
הפלאפון מידיו. "938402", חייג במהירות. "הנה, קח", אמר
בעצבים, והושיט לשומר הענק את הפלאפון ביד רועדת. האיש המגודל
הושיט את ידו באיטיות אל עבר הפלאפון, וקירב אותו אל אוזנו.
השניים עמדו בדממה וחיכו לתשובה. "10 דקות 58", מלמל מר אדון,
טופח בייאוש על מצחו.
"הלו?", אמר לבסוף השומר הענק, לקול אנחתו של מר אדון. "כן,
רציתי רק לדעת תור מי עכשיו. כן, אני יודע. מה? אה, לא יודע...
30? מה? 96? מה את אומרת, לא היה לי מושג...-"
"פשוט תשאל אותה!!!", צרח מר אדון, אך האיש המגודל נשאר נינוח,
והמשיך לדבר כחצי דקה.
"אהא... ממהממ... כן... אהא... כן... טוב.. אהא... כן...
ממהמ... נו, את יודעת, המצב... כן... באמת נורא... אוקיי...
כן... תודה... גם לך.. להתראות". האיש המגודל תר באמצעות אצבעו
הענקית אחר כפתור הניתוק מספר שניות, ולבסוף לחץ על כל כפתורי
הפלאפון, וניתק אותו.
מר אדון הביט בו בציפיה, בעוד האיש המגודל הכניס לאט לאט את
הפלאפון בחזרה אל תוך כיסו הזעיר.
לבסוף, לאחר שהושם בפלאפון במקום מבטחים, העלה בחזרה את ראשו
אל עבר מר אדון, שהחל מקפצץ במקומו בעצבנות. "בבקשה, מר אד-",
פצה השומר את פיו, אך מר אדון לא השתהה, וחלף על פניו בסערה,
תוך כדי שהוא מסנן בכעס "9:42, 9:42".





מר אדון נכנס אל תוך הפאב מלא העשן, מחכה שאנשים יתחילו להבחין
בו. ומשלא התנפל עליו איש, קרא בקול - "חבר'ה, הגעתי!!!".
הפאב כולו השתתק. נדמה היה שאפילו העשן מתחיל להעלם מהאוויר,
ומר אדון חייך בסיפוק, והביט בשעונו. "9 דקות ו32 שניות. אני
מניח שזה יותר ממה שאנשים אחרים מקבלים", אמר לעצמו, ועמד זקוף
במקומו בתחושת גאווה. לפתע הבחין בברונטית יפהפיה, כחולת
עינים, מביטה בו מאחד השולחנות. מר אדון חייך לעצמו, סידר
בחפזון את שערו, שחזר לכרבולתו המקורית מקץ 3 שניות, ופנה אל
עבר האישה במבט נוקב. "מה המצב, ממממותק?", לחש לעברה, וחטף
סטירה מצלצלת אל אוזנו. מר אדון נפל אחורה והביט בה בהפתעה.
הקהל מסביבו החל לצחקק, ומר אדון ידע שההצגה חייבת להמשך. "כן,
אה, בחורות, אתם יודעים", מלמל בחיוך, הרים עצמו מהרצפה,
והסתובב אל הקהל הענק שעמד סביבו. מספר שניות של שקט שררו. מר
אדון הביט באנשים בחיוך, ואז, בתנועה הירואית, הרים את שתי
ידיו אל האויר, והרכין ראשו, כאומר תודה. אך התשואות מיאנו
להגיע. ידיו של מר אדון נותרו למעלה, והוא הרים ראשו בחוסר
הבנה. מבטו הפך למבט כעוס. "סליחה", צעק, "אולי לא הבהרתי את
עצמי טוב... אני מר אדון!". אך איש לא הגיב. מר אדון נותר
עומד, שתי ידיו עוד מונפות באוויר, ומחכה לתשואות הקהל. או
למכת ברק. אך דבר לא קרה, ופניו של מר אדון נעשו חיוורות. הוא
הביט בשעונו. "8 דקות ו28 שניות", מלמל, הביט אל מבטיו
המאיימים של הקהל השקט, ושוב החזיר אל עצמו את חיוכו המרוצה.
"אלה הן דקות התהילה שלי", חשב לעצמו, "איש לא יכול לקחת אותן
ממני".
הוא הביט אל הקהל בבטחון. משמאלו עמדה במה קטנה, ומר אדון
קיפצץ במקומו, ועלה אל הבמה בכמה צעדים גדולים ומלאי גאווה.
הוא קרב אט אט אל המקרופון, מרעיף חיוכים לכל עבר, שולח אצבע
מושטת בהשתעשעות, מנענע את ראשו בבטחון, ולבסוף קורא - "קבלו
אותי!", מושיט ידיו אל האוויר בשנית, מרכין ראשו, ומצפה
למחיאות הכפיים. קולו המשיך להדהד ברחבי הפאב, אך התשואות
סירבו להגיע. רוחו של מר אדון לא נפלה, והוא מיהר להפר את
השקט. "כן, אה, טוב... יש פה מישהו מבת-ים, אה?", ציחקק, והניף
ידו במהירות אחורה אל עבר מתופף קטן וצנום שישב על הבמה.
המתופף המבוהל מיהר לבצע "סטגדיש" חפוז, ומיד מיהר לאחוז
במצילתיים הקטנים, לפני שיעשו רעש גדול מדי. מר אדון הביט בו
אחורה בזלזול, וחזר אל המיקרופון. הקהל הביט בו במבט מאיים, אך
מר אדון סירב להתייאש.
"הלו, אתה שם!", צעק אל עבר אחד האנשים שישבו בשולחן מרוחק
ואפוף עשן, מוקף בנערות. מר אדון יכל לראות את צלליתו של האיש
נעה בצורה מאיימת למדי לכיוון הבמה, והחל למלמל באי-נוחות.
"כן, אה... תגיד לי, מה, מה ההבדל בין פיל לפסנתר?". האיש לא
ענה, ומר אדון ניסה להזכר בבדיחה. "אף... אף אחד לא יודע מה
ההבדל בין פיל לפסנתר?", פנה אל שאר הקהל. מהקהל לא נשמעה
מילה, ומר אדון המבולבל החליט לנסות את מזלו. "פסנתר... זאת
אומרת, פסנתר אפשר להפיל, ופיל, אה... פיל אפשר לצוד באפריקה,
ואז... לא יודע, לכרות לו את הראש ולתלות אותו על קיר... בעצם
אני מניח שדווקא אפשר לצוד פסנתרים באפריקה... לא יודע, זה
תלוי, אה...", מר אדון החל להזיע בלחץ, "תלוי אם, זאת אומרת,
מה, מה יעשה שם בכלל פיל, אה, פסנתר, אה?", צחקק מר אדון,
והקהל שתק. המתופף הצנום סטיגדש על התופים בהתלהבות מוגזמת.
"קהל קשה, אה?", מלמל אל תוך המיקרופון, ומיד עף אחורה לאחר
ששרפרף פגע בראשו. הקהל החל צוחק בהיסטריה, ומר אדון קם
בעצבנות, נותן מבטים חטופים וכעוסים לכל עבר. "מי זרק את זה?!
מי זרק את השרפרף הזה?!", צעק מר אדון, וצחוק הקהל התגבר.
המלצרים שעברו בפאב פסקו גם הם מעיסוקיהם והביטו בחיוך אל עבר
הבמה. מר אדון התהלך בעצבנות. "אלה הן דקות התהילה שלי!!!
שלי!!!", צרח, והקהל המשיך לצחוק. "זה לא מצחיק!!! מי זרק את
השרפרף הזה?!", צרח בעודו מתהלך על הבמה, ונפגע בידו על ידי
מזלג שנזרק אליו מאחד השולחנות. מר אדון צעק, והחזיק את ידו
בכאב. אצבעו החלה לדמם. הקהל החל לצחוק בקול רם יותר, והחל
למחוא כפיים בהתלהבות. מר אדון הרים ראשו בהשתאות, והביט בקהל.
חיוך התחיל לעלות על שפתיו עת הבין את המתרחש. "כן...", החל
לשתף פעולה, "מי, מי זרק את המזלג הזה, אה?...", הקהל המשיך
לצחוק, ומר אדון החל להנות מהענין. "עוד מישהו רוצה לזרוק עליי
משהו?!". מיד החלו חפצים שונים לפגוע במר אדון. צלחת. בקבוק
יין. פח אשפה. אחד המלצרים זרק את מגשו אל עבר הבמה, ופגע
בראשו של מר אדון, לקול צחוק הקהל. מר אדון הצמיד ידו לראשו
בהלם, ומיד איבד שיווי משקלו, ונפל על הרצפה. הקהל המשיך לזרוק
עליו חפצים שונים, וצעקות השמחה הפכו לנהמות מלאות כעס ושנאה.
מר אדון ניסה לקום, אך חש כי הוא אינו מסוגל לזוז. אצבעו
המדממת לא חדלה מלכאוב, ורגליו שותקו מעוצמת הנפילה. עת פגע
שעון בראשו של מר אדון, גילה הלה כי נותרו לו רק עוד 30 שניות
עד לתום 15 דקות התהילה שלו. פתאום נבהל מר אדון. "ומה יהיה
עליי בתום 15 הדקות?", חשב לעצמו. מחשבה זו הטרידה את מר אדון
עד מאוד. הוא לא יכל לדמיין את עצמו חוזר לחיים אלמוניים, ללא
תהילה. הוא מיאן להסכים לזאת. ובעודו מהרהר בנורא מכל, החל
הקהל הזועם לעלות אל הבמה, ולהקיף את מר אדון במעגל מאיים.





עשרות החוגגים החלו לבעוט בגופו המדמם של מר אדון. מר אדון שכב
גוסס, והביט בשעון, שעדיין נותר מול עיניו. לפתע אורו עיניו,
וחיוך רחב של סיפוק התפשט על פניו. הוא הסתכל על השעון בערגה,
ומלמל את מספרי השניות שנותרו, בקול חלוש, כואב, אך מאושר.
"8... 7... 6...". הרצפה עליה שכב בחוסר אונים התמלאה אט אט
בדם. מר אדון נחרד לרגע למראה שלולית הדם שהקיפה אותו, אך מייד
חייך ונרגע. הוא הביט בשעון, והמשיך לספור. "5...4...3...",
צעק בגרון כואב.
ובכוחותיו האחרונים, הרים את ידו המדממת באיטיות, ביצע תנועה
קידה, והרכין ראשו בפעם האחרונה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם לכם נראה שזה
בעצם אתר לצרכי
הנאה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/02 3:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביתר חלימי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה