החדר היה אפוף בקולות נשימותיהם העמוקות של שוכניו. מן הפינה
נשמע קולן החרישי של נשיקות גנובות באישון לילה. ביניהם, חיבור
מוזר ואקראי של בני זוג שלא נועדו להיות יחד, אך נאחזים באותו
יחד בכל כוחם. בראשי עוד מצלצלים פרצי הצחוק הנבוכים משיחת
ההורמונים של מספר שעות קודם לכן. צחוק - כי הם לא היו שם.
בפנים, עכשיו, בחדר החשוך, תוך קנאה עמוקה בהם, מצחקקים
ומתלחשים, אנחנו נאחזים זה בזו מתוך פרץ יצרים בלתי מובן. צריך
להתקרב על מנת לא לראות את הקרבה שלהם. להתמקד בכל הכוח בנו,
בעצמנו, על מנת לא להרגיש כל כך לבד לעומתם. הם - בעולמם
הפרטי. אנחנו מנסים, ומשהו מתפספס.
האוירה טעונה. איש לא יודע במה, אבל דברים בלתי מוסברים קורים
לנו. דברים שאין ביכולתנו להסביר אפילו לעצמנו. נרדמים ביחד,
חבוקים. מתעוררים מרוחקים, כל אחד מכורבל בתוך עצמו, והחדר
ריק. פרצי צחוק מתגלגל נשמעים מבחוץ. הם שם, ביחד, ואנחנו לא.
זוכרים את קורות ליל אמש בלי יכולת להבין. הם כל כך ביחד,
ואנחנו... לא.
מה שהיה אז, לא יחזור עוד. מה שיהיה, בזכות יהיה ולא בחסד.
והקנאה, הקנאה המאכלת הזו - אם רק לא הייתה מפעמת בעצמה כזו.
אז, אולי יכולה הייתי למצוא את השקט והסדר שביחד שלי. ואז, רק
אז, אוכל להיות מאושרת.