" תתרחקו ממני!!! אל תפריעו לי!" היא צרחה לאנשים שהתאספו
סביבה. "זה בסדר...פשוט תעזבו אותה בשקט...היא תפסיק כשיגמר לה
הכוח." הוא אמר בפנים מודאגות. "לא נכון! אני אפסיק כשאני אקבע
את השיא העולמי בקפיצות במקום! ואתה לא יכול לעצור אותי!" היא
צרחה מתנשפת. הוא נאנח. הזהירו אותו שדברים כאלו יכולים לקרות
איתה, אבל הוא לא ציפה לזה בכלל עכשיו. הוא ישב שם במשך שעה,
עד שהיא פתאום הפסיקה, הסתכלה עליו במבט של "למה אתה יושב?"
והמשיכה ללכת. יום אח"כ הוא הלך חזרה לסוכנות וביקש להתפטר.
הפקידה עשתה זאת בלי לשאול שאלות בכלל, ורק תקעה בו מבט של
"אמרתי לך!".
וזהו. הוא לא היה הראשון שניסה לטפל בה כמובן, אבל אחרי כ"כ
הרבה מטפלים שניסו והתפטרו יום אח"כ, אף אחד כבר לא רצה.

היא התאפקה לא לצחוק כשהתקשרו אליה מהסוכנות להגיד לה שלא נשאר
אף אחד שיכול לטפל בה, ושכנראה היא תצטרך אישפוז. "זה לא יקרה
ג'ונס, נכון?" היא אמרה לדובי שישב על הברכיים שלה. שתיקה.
מעוצבנת היא דחפה אותו על הרצפה. "אוף איתך, זה הכל היה הרעיון
שלך! אל תהיה כזה!"
פתאום היא הבינה.  "מישהו בא ג'ונס?" היא הלכה והציצה בחור
המנעול. המעלית הבהבה, מישהו למטה מתכוון לעלות. היא רצה לחדר
השינה ונעלה את הארון, קשרה את המפתח על ג'ונס והניחה אותו
בתנוחה תמימה על המיטה. נשמע צלצול בדלת. היא ראתה את העובד
הסוציאלי המעצבן הזה, שתמיד מחטט בבית.
היא פתחה לו את הדלת ונתנה לו להכנס. הוא חייך חיוך מאוס. "נו,
אני רואה שאת עובדת על הנימוסים שלך".
שתיקה.
"אני צריך לבדוק מה את מעוללת עכשיו, אי אפשר להשאיר אותך
לבד."
היא גילגלה את עיניה בעצבנות. "אני לא עשיתי שום דבר שמסכן את
הציבור."
חיוך מרושע. "את לא קוראת ללעמוד על הגג של מגדל עזריאלי
ולנסות לקפוץ מסוכן?"
"אני לא ניסיתי לקפוץ. הסברתי את זה כבר. זה היה לפני הרבה
זמן, ואתה יודע שאני כבר לא מאמינה שיש חייזרים שמנסים ליצור
איתי קשר, ואני יודעת שהדובי שלי לא מדבר איתי." הוא גיחך.
"ומה שעשית אתמול היה...מה בדיוק?" היא ציחקקה. "סתם, צחקתי
איתו, לא ידעתי שהפחדתי אותו כ"כ."
הוא התעצבן והתחיל ללכת לכיוון חדר השינה שלה, התחיל לנסות
לפתוח את הארון.
אחרי כמה נסיונות למצוא את המפתח הוא ויתר, ואמר "יום אחד אני
אגלה מה את מחביאה שם, ואז נראה אם את סכנה לציבור." והלך.

רק כשהוא עזב את הדירה והמעלית התחילה להבהב למטה היא נעלה את
הדלת והלכה חזרה לחדר השינה.
"ג'ונס, תן לי את המפתח לארון". ג'ונס הוריד את המפתח מהצוואר
שלו, והושיט לה אותו.
היא פתחה את הארון. בתוכו ישב איש קשור עם מטפחת קשורה על הפה
שלו.
"נו...אז איך אתה מרגיש היום אחי היקר?"
הוא הסתכל עליה במבט מלא שנאה. היא הורידה את המטפחת מפיו.
"את לא תצליחי! אני יודע את זה!" הוא צעק מיד. היא הסתכלה עליו
משועשעת.
"אה כן? אתה באמת חושב שמישהו יחשוד שהמטורפת הלא מזיקה
שמעצבנת עובדים סוציאלים עשתה את זה? אתה באמת חושב שלא יחשדו
שהאח הרשע שמר אותה בשקט כל הזמן הזה?"
הוא ניסה להשתחרר מהחבלים. היא צחקקה והוציאה שוקר חשמלי קטן
ממגירה בארון.
מכה אחת והוא הפסיק להאבק. היא קשרה את פיו במטפחת עוד פעם
ונעלה את הדלת של הארון.
היא צחקה בילדותיות. "אל תדאג לו, ג'ונס. הוא לא יפריע." היא
אמרה לדובי. ג'ונס חייך אליה.

הוא נזכר ביום שמצא אותה, כשהייתה רק בת 15. היא הייתה יתומה,
שאחיה, שגדול ממנה ב-5 שנים גידל אותה.
סתם הוא קנה לה דובי יום אחד, כשחשב שהיא צריכה משהו להיאחז
בו. וכך היא קבלה את ג'ונס.
ואז הוא התחיל לדבר אליה, לבקש שתעזור לו. בהתחלה היא לא
הסכימה לדבר איתו בכלל. היא חשבה שהיא רק שומעת קולות, שהיא
משוגעת. וכך גם אחיה חשב. הוא חשב שהיא נקשרת לדובי יותר מדי,
בגלל האבדן והכל. הוא מעולם לא ראה את הדובי מדבר.
ג'ונס הסביר לה שהוא לא מדבר ליד אחרים כי הוא רוצה שרק היא
תעזור לו. והיא חיבקה אותו, לא שמה לב לחיוך המרושע שהתפשט על
פניו.

אחרי 3 שנים, ג'ונס ביקש ממנה שתעזור לו ליישם רעיון קטן שהיה
לו. לקח לו זמן לשכנע אותה, כי הרעיון מאוד הפחיד אותה. "אנשים
עלולים להיפגע, ג'ונס. אני לא רוצה לעשות את זה." אבל הוא שכנע
אותה. הכל כבר היה מתוכנן בראשו, הוא רק היה צריך מישהו שיעשה
את העבודה, כי הוא היה רק צעצוע, וזה היה די מגביל.
ובהכל, הוא יאשים את האח הגדול, שהוא ביקש ממנה וכלוא בארון
לאחר קצת זמן.
הוא למד להדפיס, ועשה את רוב העבודה במחשב. פרץ לחשבונות וכל
מיני דברים שהיא לא הבינה. והיא דאגה להסחת דעת. המשוגעת,
שעושה סצנות מטורפות ברחוב, שמאיימת שתקפוץ מבניינים.
ואז הגיע היום, הכל היה מוכן. רק היה צריך להאשים את האח בהכל,
ולהיעלם.
"תוציאי אותו מהארון היום," הוא אמר וגיחך לעצמו. "תוציאי
אותו, תירי בו, תשימי את האקדח ביד שלו. הם יחשבו שהוא פחד
שיתפסו אותו והתאבד. אף אחד לא יחשוד." היא נראתה מבולבלת
כשהוא אמר את זה. "להרוג אותו...?" היא אמרה בהיסוס. היא ידעה
שהוא הולך להפליל אותו, אבל מעולם לא חשבה שהיא תצטרך לרצוח
אותו. היא התחילה לפקפק במניעים של ג'ונס. היא התישבה מהורהרת
לכמה שניות, ואז ביקשה מג'ונס שיסביר לה את התוכנית בפירוט עוד
פעם. הוא הסביר לה אותה הרבה פעמים, לפני שנים, אבל עכשיו זה
כבר לא נראה הגיוני.
"אוף, אין זמן לשטויות שלך" אמר ג'ונס, "את סתם מתעכבת על
שטויות. את לא רוצה שזה יהיה מאחוריך כבר?"
היא לא הייתה בטוחה שזה באמת מה שהיא רוצה, אבל לא נראה כאילו
יש לה הרבה ברירה עכשיו.

את הרצח עצמו היא ביצעה יום אחרי שביקש.
היא נסעה למשרד שג'ונס שכר בשביל זה, ולקחה את אחיה כשהוא
עדיין קשור, מוסתר בתוך עגלה.
היא הושיבה אותו בכיסא, הורידה את המחסום מפיו, וכיוונה אקדח
עם משתיק קול לראשו.
רק עוד שניה זה יגמר. היא יכלה להרגיש את זה.
מתכוננת ללחוץ על ההדק, היא ראתה את המבט חסר האונים של אחיה.

"למה?" הוא שאל. היא לא התרגלה לשמוע את קולו, הוא הפסיק לדבר
אליה בשלב מסוים, אפילו בזמן שהאכילה אותו. "למה את עושה את כל
זה? את לא מבינה שאת מטורפת לחלוטין? את עובדת לפי הוראות של
דובי צעצוע! את אפילו לא יודעת מה את עושה!"
"אני עוזרת לו. התוכנית הזאת מאוד חשובה לו. והוא לא סתם
צעצוע, אתה יודע שאני לא מדמיינת את זה, הוא באמת מדבר איתי."
היא השיבה, מנסה להישמע אדישה.
"כל מה שאני שמעתי מהארון, היה אותך מדברת עם עצמך." הוא אמר.
"את משוגעת לחלוטין. אני לא מאמין שאת אחותי." היא הרגישה
כאילו היא תפרוץ בבכי עוד שניה. הוא לא מבין כמה שזה חשוב? הוא
לא מבין שג'ונס הוא היחיד בעולם שבאמת מבין אותה? התוכנית הזאת
חייבת לצאת לפועל, והטמטום של אחיה לא יעמוד בדרכה.
"כל מה שאני יכולה להגיד לך זה להתראות." היא ראתה דמעה אחת
זולגת מזווית עינו, ואז ירתה.
 
ג'ונס הכין את המסמכים שלא ישאירו שום מקום לספק שאחיה היה
אשם, ועזר לה לסדר את המקום שיראה כמו התאבדות.
ואז הם נסעו. נסעו רחוק מאוד, שלא ימצאו אותם לעולם. והיא ידעה
שהם יחפשו אותה.
יומיים אח"כ הם ישנו בחדר מלון, רחוק מאוד מהבית. היא ראתה
טלוויזיה בזמן שג'ונס ישן, והתחילו החדשות.
ושם היא ראתה למה בעצם היא גרמה. את כל האנשים שנפגעו מזה,
שאיבדו את כל רכושם. את ההרוגים.
ולמרות שהיא שמחה בשביל ג'ונס היא לא ידעה למה היא הרגישה כ"כ
לבד. וזה עשה אותה מאוד עצובה.