בעיני רוחי ראיתי את כפר ילדותי - פינת חמד בה חייתי כחמש
שנים, עד לשנת חמישים ושש. היה זה כפר קטן, נטוע על גבעה נשאה,
מעל הגיא בין צרעה ואשתאול שבהרי יהודה.

למרגלות הכפר היה שדה. רחב ידיים היה השדה. בחילופי העונות
נתכסה במרבד ססגוני של פרחי הבר. היו בו חרציות וסביונים
צהובים, פרחו פרגים אדומים, וחצבים שלחו שרביט גבוה מלא בפרחים
לבנים. שבילים שבילים נמתחו בשדה. בין פרחי הבר צעדו אנשים
ועשו נתיבים, מהכביש שבגיא, עד מבוא הדרך הלבנה העולה אל
הכפר.

על מבוא הדרך הלבנה, סככו שני עצי אקליפטוס גבוהים. לידם היו
כמה עצי אורן סבוכים, שנגעו בשדרת הברושים הארוכה. חבקו
הברושים את קירות הכפר. כמו חומה מגוננת עמדו. מצמרות העצים
נשמעה קריאת העורבים ... קרא ... קרא..., קראו העורבים ... קרא
... קרא..., הדהדה קריאתם, וסימנה את מרחב תחום מחייתם. חלקם
ריחפו מסביב לשדה. אחד צלל, אסף פגר של חיה קטנה, ועף,  ועף,
ועף...   ועף.

עגלה רתומה לסוס טיפסה במעלה הדרך. עמוסה הייתה בככרות לחמים
שחורים. חמות היו ככרות הלחם, וריחן נישא באוויר כשובל של
ניחוח חיים מגרה. אחרי עגלת הלחם, עלתה רועה. לבדה הייתה הרועה
עם הצאן, במעלה הדרך הלבנה. נערה הייתה, אולי כבר אשה. לרגליה
נעלה סנדלים, ושמלה לבנה רקומה בפסי זהב לבשה לגופה. הרוח
הקלילה של סוף הצהרים בדרה את שמלתה. נהדקה השמלה לגוה, וגילתה
טפח מיפי גופה. דוק מאבק הדרך הלבנה דבק לקרסוליה.

כמה בטוחה היית בדרך, בת הרים יפה. כמה בטוחה. הידעת פחד ? ...
הידעת חשש ? ... הן ביתך בספר היה ושדותיך בספר היו...

לפני בתי הכפר, הדרך חצתה חורשת עצי מחט קסומה. באוושת הרוח
החרישית שנשבה בחורשה, נתמזגו ריח אורנים וגללי העזים, עם ריחו
המתוק של הלחם. מסתורית ושלווה היתה החורשה - פינת מרגוע
בטוחה, מרופדת בשטיח רך של עלי מחט דקים, שנשרו מהעצים. ליד
אחד העצים ישב איש על כיסא מתקפל וקרא בספר.

לא רחוק משם, בסוף החורשה, עבר קו הגבול. הייתה שם גדר - מוטות
ברזל תקועים באדמה ומחוברים ביניהם בטורים של חוטי תיל. נמוכה
הייתה גדר הגבול, רק כמטר אחד היה גובהה. פה ושם תלו שלט צהוב
עליו רשמו באותיות אדומות, שלוש מילים פשוטות - עצור! גבול
לפניך !

גדר הגבול החזיקה מעמד כתשע עשרה שנים. אחרי מלחמת ששת הימים
ביטלו את קו הגבול. נעלמה גם הגדר .


בחורף שנת 2001, ביקרתי בכפר. את הדרך הלבנה כיסו בכיבש אספלט
שחור, ואת חורשת עצי המחט כרתו, מחשש שתשמש מקום מסתור
למפגעים, שאיימו על בתי הכפר. בין פרחי הבר צעדו פועלים ערביים
ועשו נתיבים, מבתיהם המרוחקים ש"בשטחים", עד הכביש שבגיא. בשדה
שלמרגלות הכפר, רועה ערבי רעה את צאנו. נערות לא הלכו עוד לבדן
בשדה, וריח הלחם לא נישא באויר. שדרת הברושים הארוכה הלבינה
מאבק המכרה שכרסם בקירות הכפר, והעורבים כבר לא ריחפו בשלווה
מסביב לשדה. הם טסו וצללו בפראות, מבוהלים משאון המכוניות
שנסעו בכביש, ומהמולת הפועלים הערביים, שאיימו על מרחב תחום
מחייתם. קריאתם נשמעה כצווחה מגעילה ומאיימת.

נפשי יצאה אל כפר ילדותי. כמה שונה היה שם פעם. הייתה שם גדר.
היה גבול. פעם היה שם ספר.