ברכבת מפולניה לנמל קונסטנסה שברומניה, יצא הרשל לבדו לעלות
לארץ ישראל והוא רק בשנות העשרה הראשונים לחיו.
מבעד לחלון הרכבת נשקפו נופים מרהיבים - כמותם ייראה אדם אך
ורק בדרך הרכבות... לאט לאט נתחלפו המראות והחל רואה בעיני
רוחו מקום אחר, אליו אולי לא ישוב עוד לעולם - שידלובייץ -
העיירה בה נולד. נוף ילדות אותי ישא כל חיו.

בעיני רוחו ראה את רחובות היהודים, את הבית, את האנשים, שמע
הצלילים, הריח הריחות. נפשו יצאה אליהם... אך הרכבת דוהרת.
נזכר בימים אחרים, עת לקחו אביו, רב שלמה, בפעם הראשונה לחדר
ללמדו א.ב, בימי החורף הקרים, בדרך לבית המדרש נעצרו הילדים
בפינת הרחוב, לגמו כוסות ייש והטיבו נפשם במאפה אוכמניות חמים
וטעים שרכשו במעות שבכיסם.
בסופו של יום שבו לבית אמא החמים, מלאו בטנם במיני תבשיל שרק
אמא פולניה ידעה להכין.

והימים ימי עדנה ליהודים, הכל טרודים במלאכתם ועסוקים בחיי
שיגרה נעימים ובטוחים. לפני עלות השחר מהרו הגברים לבית הכנסת.
הרשל נלווה אל אביו, מששבו מן התפילה חיכה להם שולחן ארוחת
הבוקר, ערוך במיני מזון משובחים, כוסות התה ולחם קלוי אותו
מרחו בשומן אווזים. באותם הימים נהגו היהודים למלא סירים בשומן
אווזיםוהניחום בין דפנות החלונות הכפולים. כך נשתמרו בקור ולא
נפל בהם מום. מן הסירים רדו שומן לטיגון, לבישול ולמריחה על
לחם קלוי טעים ומזין להפליא.

למסתכל מן הצד נראו חיי העיירה שלווים ונינוחים, אך לא כך היה
הדבר - רוחות חדשות החלו מנשבות. צעירי היהודים נפתחו לעולם
הגויים. חיקו מלבושיהם,  למדו שפתם ואמצו  רעיונות חדשים. החלו
מתגודדים ב"קומונות" ומחליפים דעות. אפילו רעיון הציונות החל
מתבשל במוחם, אחד מאלה היה בנו בכורו. של רב שלמה, שהיה בין
ה"מתגודדים" ובבוא היום עשה מעשה ועלה לארץ ישראל.

להרשל לא נגעו הדברים - מלא יומו בלימודים ובמשחקים כמנהג
הילדים. יום אחד פגש ילדה זהובת תלתלים וטובת מראה - בת משפחה
רחוקה. נפשו חשקה בה.

ובאחד הערבים - אחד מאותם לילות קסומים - נפרשו שמי העיירה
בפרוכת מופלאה של כוכבים. נשא הרשל עיניו אל השמים וראה כוכב
גדול ונוצץ ולידו ניצנץ כוכב אחד נוסף. מיד ידע כי כוכבו הוא
זה והכוכב השני אינו אלא, כוכבה של אהובתו, מידי ערב ראה
כוכביו וטוב לו.

הרשל ראה מסלול חייו זורם ומתפתח בתואי המוכר והידוע של
העיירה. עד שיום אחד קראהו אביו והראה לו לוח עץ שנתרומם מרצפת
הבית, "רואה אתה בני לוח עץ זה שנתרומם מן הרצפה, כמה קל לתקנו
רק אכבדהו בשנו מסמרים וישוב למקומו. אך לא אתקן כי אות הוא לי
וסימן להזכירנו יום יום, כי הגיעה העת לקיים מצוות עליה לארץ
ישראל".

אמר ועשה, שכר עגלה גדולה ולקח עמו את הרשל בנו אל כפרי הגויים
לאסוף חובם. בפעם הראשונה בחייו חצה הרשל את היער הגדול וראה
בתי גויים. כולם שלמו חובם - מי בכסף ומי בסחורה ומי ביבול.
צרר רב שלמה כספו והמתין עד אשר הגיע. האישור מארץ ישראל, אלא
שמפאת החוק והרשות שנהגו באותם ימים בארץ ישראל, נאלץ להשאיר
את בן זקוניו, הרשל, בפולניה - משכון בידי אחיו הגדולים - למשך
שנה תמימה. רב שלמה עלה לארץ ישראל עם זוגתו ומשם עשה הסידורים
לאסוף את בנו מקץ יותר משנה אחת.
   
בעודו הוזה בקרון הרכבת, החלה בטנו של הרשל מקרקרת.
מרוב שנתגבר בו הרעב, העלה בדימיונו מאכלים שאהב - טשולנט עם
מייגלה וקוגל וסירי מרק עם קניידלך וקרפלך ודגים מלוחים ורייטך
ומלפפונים חמוצים וחלות השבת ובבלך ופרפלך ובית האופה ויין
וייש ואוכמניות עסיסיות ותותי ייער ו... הרכבת עצרה.
   
מהרו היהודים, עמוסי צרורות אל האוניה, הרשל נסחף בקלילות עם
כולם. לבדו היה במסעו - ילד, נער, איש. כבר בילדותו נתקיימו בו
תום של ילד, שובבנות של נער ואחריות של איש...

בתום מסע בין ימים אחדים עגנה האוניה מול חופי ארץ ישראל. הרשל
עלה למעלה הסיפון. אל מול הרוח עמד במלא הדרו. נושא חלום בני
עמו, מגשים תקוות הדורות לפתע נרעד כל גופו ולבו הוחם.

ממה טטה... ממה טטה ... נזדעקה נפשו מעומק געגועיו.

עוד מעט ישוב לראות את אביו ואמו.

סירות קטנות יצאו מנמל יפו אל האוניה לקחת העולים אל החוף. על
הרציף חיכה המון אדם לקבל פני הבאים. נפלו איש על כתפי אחיו,
נושקים לאדמה, בוכים וצוהלים... אט אט נאספו הבאים ונתרוקן
הרציף. נותרו רק כמה דייגים ערביים לבושי מכנסי שרוול משונים
ומפחידים.
הרשל עמד לבדו ולידו ארגז נצרים גדול אותו נשא במסעו. ריק היה
הארגז, זולת מעט מלבושים לא היה בו דבר.

בפאתי הנמל ראה דמות מוכרת - עגלון יהודי עטור זקן מעמיס על
עגלתו תיקי העולים. הוציא הרשל מכיסו פתק קטן עליו רשומה כתובת
וניגש אל העגלון... "רב ייד... רב ייד... שמא יודע אתה כיצד
אוכל להגיע לכתובת הזו". נשתומם העגלון ואמר "יינגלה, אין
תחבורה ואין דרך לצאת מכאן, בוא ועלה על עגלתי, נחלק יחדיו
התיקים בבתי היהודים ואחר כך אקחך למחוז חפצך".

העמיס הרשל בחדווה את ארגזו ועלה על העגלה. בדרך מן הנמל לעיר
תל - אביב נתרחב לבו. חוף הים וריח הזיפזיפ נסכו בו תחושת
רעננות חדשה.
   
סייע הרשל לעגלון לפרוק עגלתו בבתי היהודים ובסוף היום הגיע אל
הכתובת הרשומה בפתק. שוב נכזבה תקוותו.השכנים אמרו כי אביו
ואימו עקרו לבית אחר מאחורי הפרדס הגדול. שמע העגלון ונזדעזע,
:"פוחד אני פחד גדול להכנס לפרדס ועוד מעט מחשיך היום, בא
ואקחך אל פאתי הפרדס ומשם תמשיך דרכך ברגל", נזדרז העגלון
והגיע אל פאתי הפרדס, הרשל ירד עם ארגזו והעגלון נס על נפשו
במהירות רבה. לעת ערב, עייף ורצוץ, הגיע אל הבית ופגש את
הוריו...

למחורת היום כבר ידע יעודו - לגדל הוריו ולמלא מחסורם.

- הרשל היה לצבי.

כבר בימיו  הראשונים בארץ ישראל החל מחפש עבודה. הלך לפרדסי
השרון לעבוד בבניית חל מונד, אך נפשו יצאה אל העיר. בעיר מצא
עבודה בחנות מכלות. על שכרו הזעום דרש מבעל העסק שיוסיף לו כל
יום - חפיסת צ'וקולט, חפיסת סיגריות ולחם אחד. צ'וקולד בשביל
הילד שבו. סגריות בשביל הנער שבו ולחם בשביל האיש שבו.

משכרו חסך ושכר דירה קטנה לו ולהוריו. לימים נשאו גורלו למקום
אחר ולא ידע מציע. צבי התגייס לצבא הבריטי.
כחייל נשלח לצפון אפריקה להלחם בגרמנים. משכרו שלח חלק הארי
להוריו והמעט השאיר בכיסי למלא צרכיו. שמח היה בחלקו וחווה
חוויות של עלם צעיר אותם ישא כל חיו. רק דבר אחד העציב את לבו.
בלילות כאשר נשא עיניו אל השמים ראה כוכבי מנצנץ, אך כורבה של
אהבותי לא נצנץ עוד לידו.

מלחמה נתארכה ובסופה הובסו הגרמנים. באחד הלילות  במדבר ערב
נזרעו השמיים בפרוכת של כוכבים קסומה - כמו באותם לילות
מופלאים שבשדלובייץ חשב ... נשא עיניו אל השמיים וראה כוכבו
מנצנץ ולידו ניצנץ שוב כוכב נוסף יפהפה.

נרגש עד מאוד ידע הסימן והבין האות. הגיעה העת לשוב הביתה.
נשתחרר מן הצבא וחזר לארץ ישראל. בארץ הכל היו ערוכים למלחמה
על הבית הלאומי לעם ישראל בארצו.

ראשוני הבאים מאירופה החלו מספרים על מוראות השואה והאסון
הנורא. בין הבאים היתה נערה זהובת תלתלים - דבורה לבית
שרייברברג. צבי פגש בה - אותה ילדה ממחוז ילדותו שאהב. מיד
נקשר אליה ובקרה בירושלים וברמת רחל עד שנשאה על כתפיו להיות
לו לאישה. ביום הקמת המדינה נישאו. מחתונתם הלכו ברגל אל ביתם
ששכרו בשכונה דרומית של תל אביב, צמודים לקירות הבתים נחבאים
מפני הכדורים שירו ערביי יפו על שכונות היהודים.

חלשה ושבורה היתה דבורה, נושאת אותות הסבל והצער מאובדן בני
משפחתה ומאימי מחנות העבודה בהם שהתה כשלוש וחצי שנים. צבי ידע
שוב יעודו - לחזק נפשה וגופה. להשיב לה ילדות ונערות ובחרות
שנחמסו ביד נואלת. אז גם הבין מדוע נשאו גורלו להצטרף לצבא
הבריטי - להציל אהובתו, להחיש שיחרורה.

לבה של אמי לא עמד בה לשמע אובדן כמעט כל ילדיה ובני משפחהתה
ונאספה אל עמה. נטמנה למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק
לצד גדולי הישוב. אביו רב שלמה זכה לשיבה טובה. ראה לידת נכדתו
שרה - ראשונה להמשך השולשלת על אדמת ארץ ישראל. נאסף אל עמו
ונקבר בין צדיקי הדור בבית העלמין בבני - ברק.

בעמל כפיו ובמסירות אין גבול, ידע צבי להשיב לזוגתו דבורה ,
חסרונה,. ילדה בן זכר לתפארת - משה לבית גרונדמן וילדה זהובת
תלתלים בת זקונים אהובה - דגנית. בדרכו הוסיף לה הצבי כהנה
וכהנה - ילדות מחודשת ונערות מחודשת ובחרות מחודשת דרך נכדיה.
ובעזרת השם יוסיף לה נינים וצאצאים לרוב. והיא גמלה לו רק טוב.
באהבה במסירות ובחכמה. ידעה לפנק הילד, לספק הנער ןלכבד האיש.

כל חיו עמל צבי לפרנסת ביתו. רק ביום הגיעו לגיל שמונים שנה
הרשה לעצמו לנוח. בעמלו קצר פירות לרוב. הארגז הריק שהביא עמו
משידלובייץ, נמלא באוצרות יקרים מפז, ועוד ידו נטויה.

בשביל חיו רואה ברכה וחסד ובגיל שמונים שנה נשאר בו תום של
ילד, שובבנות של נער ואחריות של איש.

ילד , נער , איש.

בזכות גדולה
בהערכה ובאהבה רבה
חתנך
אמנון

ט"ו בשב"ט שנת 2000