היא ישבה יחפה בפינת החדר, מרגישה בדרך לשלמות כלשהי. היא
התבגרה, עוד לא הבינה עם זה דבר טוב או רע, אבל חשה עצמה
מובילה לפתע, את העדר. פתאום הרגישה שולטת במצב ולא סתם נגררת
אחרי סיכונים של ילדה קטנה.
הגיטרה שלה צעקה שתנגן בה כבר, אחרי שמונה שנים של שעה בכל
יום, פתאום הפסיקה לנגן. כבר חודש וחצי שאינה מנגנת ברצינות,
שאינה לומדת ברצינות, שהוציאה עצמה מהמרדף אחרי השלמות המעושה.
היא לא הייתה צריכה לרדוף, היא הבינה שדווקא כשאינה רודפת,
השלמות מתדפקת על דלת ליבה. והנה, היא התבגרה.
הפסיקה עם הסמים, הגיעה למן מסקנה בקשר למה יעשה לה טוב. כבר
לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד, כבר שבוע שלם שלא בכתה.
היא צריכה שקט. דיי עם כל הבולשיט, אין רע בלהיות נורמלי,
ודווקא כשאתה מכיר בזה אתה הופך להיות הכי מיוחד, שהרי מי
בימים המטורפים האלה, לא מעשן גראס ועסוק בסקס מזדמן
אינטנסיבית?
ופתאום היא דווקא רצתה להתגייס, והעציב אותה שהפטור כבר בדרך.
העציב אותה שבמשך שנים כה רבות בחרה להקשיב לקולות תוהים שעוד
לא ממש מבינים מה המשמעות של השתמטות בשביל אדם עם ערכים
ציוניים, שעוד לא ממש הבינו מה הפוטנציאל שטמון בה.
פתאום למרות כל החוסר בחייה, היה לה טוב. היא הבינה למה
התכוונו כשבקרו אותה על כך שהיא תמיד מרגישה צורך להשתייך.
החלשות אופי של עצמה החלה לפוג, היא שתקה כבר כל כך הרבה ימים.

צפה על גלים טובים, רכים כמו צמר גפן.
עיניה נעצמו, הכובד כבר היה קשה מנשוא.
מהשכנים התנגן שירה של ביורק City of Fear.
היא כבר לא פחדה.


שעה לאחר מכן נשמעו ניידות האמבולנסים בכל השכונה. באמצע גל
הפיגועים הקטלני, בין דולר שמתחזק למיתון שמפרפר אותנו, בין
ראש ממשלה שדורש "לתקוף!" ובין מאפרות מלאות, ילדה בת 18 עברה
לעולם אחר ככה פתאום, בלי הסבר רפואי קונבנציונלי.
"לא", אמר הפתולוג, "היא לא נאנסה, למעשה לא שכבה עם אף אחד
כבר דיי הרבה זמן. הדם שלה נקי כך שזו לא הייתה בעיית סמים."
בבית הספר סיפרו שדווקא לאחרונה היא התחילה להתרועע עם אנשים,
שהייתה מאושרת. "תמיד היה לה חיוך, הייתה חייבת להיות במרכז
והשרתה אווירה משגעת סביבה", אמרו חבריה לחצר בית הספר.
לא, שום עבר פלילי, שום טיפוס מפוקפק ברקע החברתי. "הילדה הפכה
לנורמלית", אמר בדמעות מחנך הכתה והמורה לתקשורת, "דווקא
הרגשתי שהיא עולה על גל חדש, טוב יותר".
לא שבץ, לא מחלה מסתורית שלא עלו עליה עד רגע המוות, המוות היה
שליו ורגוע, מאוד נינוח. גופתה נמצאה בפינת החדר, יחפה. ריח
קטורת עמד באוויר, פרחים יבשים וצדפים היו תלויים בכל מקום
בחדרה הצבוע בתכלת עם ענני צמר לבנים. רק הגיטרה נעלמה כלא
הייתה.


"אוי, השלווה", חשבה לעצמה, "כמה זמן לא הרגשתי כעיט בודד".
היא הלכה יחפה לתוך מערת הסוף, נעומי הגיטרה תלויה על גבה בתוך
הנרתיק השחור. במבט אחד למעלה, הצליחה לעופף כמעט עד השמש,
במבט למטה, לנחות היישר אל השאול בלי שום חבטה מיותרת. מוזר,
היא לבשה שמלה לבנה ומן גירוד התחיל לעקצץ בגבה שעה שצמחו לה
כנפיים.
היא הבינה הכל אך לא הבינה כלום. עדיין לא יכולה הייתה לענות
על שאלות מהותיות בנאליות, "האם יש אלוהים?". פשוט לא היה לה
אכפת יותר. היא התגעגעה לחתול שלה, אבל ידעה שעוד תצטלבנה
דרכיהם בשלב זה או אחר. מהוריה דאגה למחוק את הכאב, מאחיה את
השכול. היה מאוד מצחיק לראות שהם אכן קיימו את בקשתה, איזה טקס
קבירה מהודר. היא נקברה בנגב, באחת הדיונות, שעוד שנייה וודאי
תתעופף למקום אחר. בלוויה כולם ניגנו ושרו שירים שאהבה, ועל
המצבה הקטנה והפשוטה שלה מבטון כתבו, "תכף אשוב".
היא ישבה בצד, נסתרת מעיני כל, הציתה סיגרייה, מן הרגל מגונה
שאפילו עכשיו עוד לא נגמלה ממנו, פשטה את רגליה היחפות ומלמלה
לעצמה "עייפתי".


"מוזר להגיד", מלמל הפתולוג, "אבל הילדה מתה בשיבה טובה, לפי
כל הסימנים, נראה כי הגיעה לגיל מזדקן מאוד, למרות גילה
הצעיר".


הילדה היחפה, נגבה דמעותיה ונעלמה לאור השקיעה אי שם במדבר
יהודה.


היא נולדה בתחילת חודש מרץ, עוד לא אביב, כבר לא כל כך חורף,
ממש כמוה נראה כי מזג האוויר לא היה סגור על עצמו. הצירים לא
היו קשים, 8 בבוקר של יום שישי. תינוקת בריאה, נראתה בדיוק כמו
כל התינוקות האחרים בסלסילות בחדר הלידה, רק עיניה הירוקות
שהביעו מן הבעה פגיעה זהרו בצל החדר הקר. אחרי וויכוחים, הם
קראו לה היילי, בשביל לקדשה באור עם ריחות זרים.

השנים עברו דיי מהר, היא כבר הייתה בת 3 כשנהרג הכלב הראשון
שהיה בביתה. היא הייתה קצת עצובה אך יותר הייתה שקועה בהסתכלות
מסיבית על השמיים, מן סגורה בעולמה. היא הייתה ילדה מאושרת,
תמיד עם חיוך על פניה, בעוד מנסה ללא הצלחה להעיף את תלתליה
הבלונדינים שמזמן כבר הפכו לחומים, מפניה.
היא אהבה ללכת בלי חולצה, טענה ש"אם אבא יכול, גם אני!", ולא
הבינה מה כל העניין, היא בסך הכל רוצה להרגיש חופשייה, בלי
הגבולות האלה של בגדים. כשהלבישו אותה לגן, תמיד הייתה רצה
לחדר, מורידה את התחתונים ונוסעת לגן. היא פשוט שנאה את
הצמידות הלוחצת הזו, לא הבינה מדוע זה עניין מוצרך. במילא עם
מכנסיים לא יראו לה כלום. העירום היה דבר טהור עבורה, שאהבה
לאורך כל השנים. כבר אז שנאה מסגרות, לחץ וכל דבר שהיה שייך
לזה. שעות הייתה יושבת בגן ליד הגדר ובוהה החוצה, מנסה לשווא
לחמוק.

בלי שהוריה הספיקו לריב מספיק, הגיעה הציפור הקלועה לכתה ה',
גיל 11, ודרשה להתחיל לנגן "רק על גיטרה!". היא אהבה את כל
הפוזה שהגיעה יחד עם הגיטרה, את הקהל, ההופעות והעשן האפל
שמסביב. כבר אז התלבשה מוזר, ג'ינסים קרועים, חולצות עם הדפסים
של הזמר XL ROSE וחולצות משבצות. הצבעים הבולטים היו שחור,
כחול כהה, לעיתים רחוקות מאוד גם חום. היא לא התרועעה עם
הבנים, לא הרגישה צורך ל"חבר", "במילא לא עושים כלום איתו בגיל
הזה", חשבה לעצמה.

בכתה ח' החלה לעשן, רק בסוף י"א הצהירה על כך בפני הוריה. אחרי
רצח של ידיד אחד והתאבדות של ידיד אחר, נמאס לה כבר לשים על
מישהו. היא שכבה לראשונה בתחילת מרץ של י"א. לא, הפעם הראשונה
שלה לא הייתה עם חבר, גם לא עם מישהו חשוב. סתם עם איזה אחד
שנתן לה לעשן הרבה גראס. ערב אחד הגיעה אליו לעשן ובלי שהספיקה
לזוז הרבה, הוא כבר גמר. שעה שטיפות הזרע האחרונות נספגו בסדין
הלבן, הקטנה החניקה דמעה. הוא לא הבין מדוע הייתה לחוצה, הוא
לא ידע שזו הפעם הראשונה שלה, היא לא רצתה להגיד לו כדי שלא
ירגיש חשוב מידי. היא תירצה את הלחץ בכך שלמרות שאמר לה שהוא
שם קונדום ושלח ידו למגירה, הוא לא שם. מאיפה היא הייתה צריכה
לדעת? היא מעולם לא התעסקה שם יותר מידי. הוא התייחס אליה כסתם
עוד ביטניקית שזיין, משום מה היא הרגישה שולטת. מהר מאוד הבינה
שהמצב הוא בדיוק הפוך. יומיים לאחר מכן לקחה כדור על מנת שלא
להכנס להריון, רק שנה לאחר מכן עזרה את האומץ לעשות את הבדיקה,
לא, לא היה לה איידס.

אחרי המקרה הבודד הזה, היא טעמה מסדיניהם של גברים רבים. הם
ראו את פגיעותה, את הילדה הקטנה שזקוקה לזרועות חמות, לפחות
ללילה, והם לא נשארו יותר מיזה. ואחרי כל פעם היא בכתה, כמה
שהיא בכתה, ניסתה להבין מדוע בכל פעם היא חושפת את הילדה הקטנה
שבה, והם כולם רואים, שותקים ואחר כך עוזבים. גם היותר אמיתיים
שבהם לא טרחו להתעניין. היא מבחינתה הייתה עוזבת בבוקר, מוקדם,
לא רצתה שהם יעזבו אותה בצהרים. כמו חתול בודד חפשה בית אחר
ללילה אחד, לנסות להיות מישהו אחר, משהו שכולנו רוצים בסך הכל.
השבירה הזו, הצליחה.

הסמים הקלים פעפעו בוורידיה ללא הפסקה. רק 3 חודשים לפני
שנגמרה הפסיקה איתם, הבינה שלצאת מעצמה זה לא דבר שיחיה אותה,
שלברוח מהמציאות זה נחמד, אבל הגיע הזמן לאיזון, ל"הבראה" היא
קראה לזה.

נקודת האור היחידה הייתה השירה. היא הייתה מנגנת ושרה ללא
הפסקה, פעמים רבות השתמשה בזה כדי להשיג את החום הלילי מהגבר
התורן. היא אהבה להרגיש שולטת, לראות איך הם רצים אליה ברגע
שהיא שרה איזה שיר, פורטת על הגיטרה ושולחת אליהם מבט ירוק
וחודר. לא סתם ידיד טוב אמר לה שהעיניים האלה יכולות להפוך
עולמות, הוא היה היחיד הטהור שלא ניצל אותן, הוא גם היה היחיד
הטהור שרצתה כל כך, שהייתה עוברת בשבילו ערים שלמות, שרק
קיוותה שינצל אותה שעה שעישנו חשיש יחד. אבל לא, הוא היה מבוגר
ושקול, לא ברור אם בכלל ידע את רחשי ליבה, לא ברור אם בכלל
יבין שזה הוא כשיקרא שורות אלו. הוא לא היה יפה, לא מושא
להערצה, אבל היה בן אדם טוב עם עיניים חומות ובטוחות, שידעה
שגם אם תהיה שיכורה לחלוטין ותפשוט בגדיה מולו, הוא לא יעשה
דבר חוץ מלהלביש אותה בחזרה.

הגירושין של הוריה שכל כך קיוותה שיקרו, לא היו בסוף. הם רק
המשיכו להתווכח בתוך ראשה, מתווספים לקולות העצבות של עצם
היותה כל כך לבד, לקולות הפוליטיקה שנכשלה, לקולות המוות שלא
הפסיק להכות בחייה והיה מוטיב משכנע, לקולות הנגינה הרחוקה
והלא ממומשת, לקולות הכישלון והטמטום. ראשה היה כל כך מלא
בשטויות רציניות ופשוטות, כמה פעמים עמדה מול המראה ורק רצתה
דבר אחד שפחדה לעשות - לסיים את הכל? כמה פעמים שקלה בצורה
משועשעת דרכי התאבדות כאלה ואחרות? כי היה לה רע, ולא היה אכפת
לה שהעתיד יראה טוב יותר, כי הדברים שהטרידו את ראשה היו
מהותיים, ולא היו משתנים גם בהגיעה לגיל 100. היא לא רצתה
לחיות בצל של קפיטליזם, שנאה את מוסד הלימודים, חשבה שתלמד
הרבה יותר עם תסתכל על הצל המשתנה של השמש במהלכו של היום,
מאשר בשיעור אזרחות.

בסוף כתה י"ב הקטנה, השבירה, הציפור הקלועה נמצאה ישובה בפינת
החדר. גופתה הלבנה, כה טהורה, ישבה מקופלת, החזיקה קרוב לגופה
את כפות רגליה, היחפות. בעולם כה מלא אפשרויות אך מצד שני
מסרס, הילדה הקטנה לא מצאה את עצמה, אפשר להגיד כי נהרגה
מ"חוסר התאמה למסגרת", אותו משפט מטומטם וריק ששחרר אותה מצבא
ההגנה לישראל. הילדה האבודה מעולם לא ידעה מה היא רוצה, היו לה
כל כך הרבה אנשים שונים בתוך הראש, וכל אחד מהם רצה דבר אחר
לחלוטין. אחד רצה שתהפוך לזמרת מפורסמת, השני אמר שזה לא ריאלי
ועדיף פשוט לברוח. השלישי טען שאין לאן לברוח והרביעי טען שיש
יותר מידי מקומות לברוח אליהם. המסקנה שבעולם, ככל שאנחנו
גדלים יותר ויותר כך קטנים מספר האנשים שאכפת להם מאיתנו, שככל
שאתה עוזב את המסגרות, כך קטנים כמות האנשים שעולה בידך להכיר,
לאהוב ולנצור. כל חייה נסתה להוכיח נקודה שבסופו של דבר הסתבר
שלאף אחד לא ממש אכפת מהנקודה הזו. היא נידונה לחיות חיים של
הפנמה ודכאונות. הנקודה הלא מובנת שהוכיחה במותה, גם היא נשכחה
אחרי שבוע מדפי העיתונות ומלבבות האנשים. אז מה המסקנה?