חלמתי חלום, בחלומי הייתי עובדת במחנה כלשהו, לא היה ברור לי
בדיוק למה הוא משמש, הנחתי שזה מחנה צבאי כלשהו במבט על החלום
לאחור הוא מזכיר לי מאוד תמונות ממחנות ריכוז... התפקיד שלי
במחנה היה לנהוג במשאית שלא ידעתי וגם אסור היה לי לדעת את
תכולתה. הייתי נוהגת הלוך ושוב מהמחנה וחזרה אליו, על המשאית
תמיד הייתה פרוסה שמיכה גדולה שכיסתה את כל אזור המטען. בעולמי
היו חוקים מאוד ברורים, היה לנו מנהיג אחד גדול וחזק, לא ראיתי
בחיים את הפנים שלו אבל הוא הצליח לשלוט על כולנו, כולם תמיד
האדירו והעריצו אותו, מר היה גורלו של מי שהעז להתנגד למנהיג,
אפילו לחשוב מחשבה אחת רעה עליו או על אחד החוקים שלו, דבר כזה
נחשב פגיעה בסדרי עולם. תמיד סקרנה אותי המחשבה על המשאית ומה
אני בעצם מסיעה ממקום למקום בוקר וערב אבל לא העזתי לשאול,
אסור היה לי לשאול. יום אחד בדרכי ליעד באחת מכבישי הארץ היה
לי נקר בגלגל, יצאתי החוצה לבדוק מה קרה, התבוננתי על המשאית
ותהיתי מה יש שם שכל כך חשוב להסתיר ממני, לא עמדתי בפיתוי
ולמרות כל הסיכונים הסרתי את השמיכה, מתחת לשמיכה נגלה אליי
מחזה איום - מאות ואלפי תרנגולות ישבו שם צפופות בתוך כלובים
קטנים במגדלים מסודרים לאורך ולרוחב המשאית וכשמסתכלים טוב
אפשר לראות שגם לעומק המשאית, כמו פחיות קולה מובלות למפעל,
כולן צפופות, פצועות, חולות, אפשר לראות את האימה על הפנים
שלהן. חזרתי נסערת כולי למחנה, היו אזורים במחנה שלא הורשיתי
להיכנס אליהם, אבל כבר לא היה לי אכפת, נכנסתי לשם בסערה כדי
לקבל תשובות, היו שם כלובים קטנים, זעירים שהיו מלאים בהמוני
תרנגולות פצועות, קצוצות מקור, שבורות רגליים, חולות... המראה
היה נורא, לא האמנתי למה שאני רואה, לא האמנתי שני חלק מכל זה,
לא יכולתי לסבול את המחשבה הזאת, החלטתי לחפש את הבוס הגדול
הזה, המנהיג שלנו, כדי לקבל אולי ממנו כמה תשובות. הגעתי לבסוף
למפקדה קטנה באחת הפינות במחנה, נכנסתי למפקדה, בתוכה היו
מדרגות שעולות לחדר גבוה יותר ובתחתית המדרגות עמד שומר חמוש
בנשק, תבעתי ממנו לראות את הבוס, הוא לא הסכים וצעק עלי שאני
לא אמורה להיות שם בכלל, הייתי היסטרית דרשתי בכל הכוח לדבר עם
הבוס, ניסיתי לעבור והשומר חסם בגופו את הדרך, הוא התחיל להכות
אותי עד שלפתע שמענו קול מלמעלה אומר "תן לה לעבור, אני רוצה
לדבר איתה" ידעתי שזה היה הבוס, עליתי במדרגות חוששת מעט. היה
כיסא מוסב לאחור מביט לעבר החלון כשהוא הסתובב ישב שם עוף (!),
לא תרנגולת, לא עוף דורס, בלי נוצות, עוף כמו שמוכרים בסופר.
העוף דיבר אלי, הוא היה הבוס הגדול. חשבתי לעצמי איך עוף יכול
לעולל דברים כאלו לעופות אחרים, אבל מצד שני, זה לא עוף
רגיל... זה עוף כמו שמוכרים בסופר, עוף תעשייתי. כשהתגברתי על
התדהמה דרשתי מהעוף תשובות, העוף רק צחק, לא לקח אותי ברצינות,
הסביר לי שככה זה וככה צריך להיות, לא הייתי מוכנה לקבל את זה,
הייתי נסערת מידי רציתי באותו רגע לקום ולחנוק אותו בידיים שלי
אבל איך חונקים עוף מת? הוא נתן לי סוכרייה, נזכרתי שתמיד אמרו
לי שאם נותנים לי ככה סוכרייה אסור לי לקחת אותה, היא מסוממת,
היא תסמם אותי ואולי גם תהרוג אותי. לא יכלתי להתנגד לבוס
הגדול, הוא איים עליי שאם אני לא אשתף פעולה סופי יהיה מר.
לקחתי את הסוכרייה, כל כך כעסתי, זרקתי אותה מהחלון, העוף
התרגז, ונתן לי עוד סוכרייה שנראית אחרת, אמר שאין לי מה
לדאוג, הוא לא יעשה לי כלום. יצאתי החוצה מחזיקה בסוכרייה,
יותר מהחשש של מה יש בסוכרייה הרגשתי גועל שאני מחזיקה סוכרייה
שהוא נתן לי, לא יכולתי לשאת אפילו את המחשבה של להכניס את
הסוכרייה הזאת לפה, גם אם זאת תהיה הסוכרייה הכי טעימה ובטוחה
שטעמתי אבל לא יכולתי להתנגד לבוס, הלכתי כמה צעדים וזרקתי את
הסוכרייה לפח. כנראה שתפסו אותי, מצאתי את עצמי שוב אצל הבוס
מקבלת ממנו עוד סוכרייה. את הסוכרייה הזאת, ככה החלטתי, אני
אזרוק רחוק מאוד, שלא יראו שזרקתי, התחלתי ללכת הסתכלתי על
הסוכרייה בעודי הולכת, כל הזמן חשבתי על לזרוק אותה, כל מה
שיכולתי לחשוב עליו היה לזרוק כבר את הסוכרייה הזאת, שלא תהיה
לי אפילו ביד, חלפתי על פני הכלובים, הרגשתי נורא, בסוף נעמדתי
חשבתי לעצמי "אני לא אזרוק את זה פה, אולי זה עוד לא מספיק
רחוק" למרות המחשבה הזאת לא יכולתי לשאת יותר את הסוכרייה
וזרקתי אותה. כמו שחשבתי, עלו עליי. שוב מצאתי את עצמי משוחחת
עם עוף תעשייתי. הוא האשים אותי בבגידה אמר "קחו אותה מפה" באו
חיילים חמושים, חלקם היו חברים שלי בשעות אחר הצוהריים, נהגנו
לשתות קולה ולראות טלוויזיה בחדר הקטן שלי בצידו האחר של
המחנה, עוד בימים שלא ידעתי מה אני עושה. הם לקחו אותי וכלאו
אותי רחוק מכולם, בלי אוכל בלי מים וככה הייתי שנים רבות.
הייתי על סף המוות, הנשמה שלי כבר לא הייתה בחיים, הגוף המשיך
לעבוד בקושי רב מאוד, כל הזמן הסתכלתי מחוץ לכלוב מבלי לראות
כלום, כבר לא יכלתי לשבת ולא לעמוד, רק רבצתי ככה כל היום.
המון שנים. בלי תחושת זמן כלשהי, הכל החשיך, לא ראיתי כבר
כלום, הדבר הבא שראיתי הייתה עגלה עם סימן של מרפאה עליה כמו
בסוף המלחמה בסרטים שמקרינים תמיד בבתי ספר ליום השואה, פתחו
את הכלוב, לקחו אותי החוצה, אני הייתי כבר עור ועצמות, הניחו
אותי בתוך העגלה ואמרו "בואי, נתן לך טיפול". הייתה הרגשה של
תקווה באוויר, הרגשה של "הכל נגמר, הכל בסדר עכשיו" וככה נגמר
החלום שלי.