היה אדם שלישי בחדר, הוא צפה בנעשה תוך שמירה על שתיקה מוחלטת,
מידי פעם הזיז מעט את ראשו במה שנראה כהנהון, אך למעשה היה
חיפוש אחר זווית טובה יותר לבהייה בחלל הגבוה בו עמדו שני
אנשים כמעט צמודים זה לזה, בשקט, ללא תנועה. ללא ידיעה שאדם
שלישי מבלה את זמנו בהתבוננות מעמיקה לפרקים במעשיהם חסרי
המשמעות. נדמה היה כי השניים לא זזו במשך שעות, שעתיים וארבעים
וארבע דקות ליתר דיוק, כשהנמוך מביניהם החליט לפתע פתאום
להתעטש. הרעש היה כל כך מפתיע ולא לעניין שהוא הקפיץ את האדם
השלישי שהחל לנוע באי שקט, מקביל לחוסר השקט ששרר כעת בחדר עם
התקרה הגבוהה. תבורך, אמר הפחות-נמוך, לפחות עכשיו אפשר לקחת
הפסקה מלעמוד ללא ניעה ולשתוק למשך שעתיים וארבעים וארבע דקות
הוסיף בזריזות ופנה להתיישב בפישוק איברים על הרצפה הקרה.
הנמוך המשיך לעמוד, מופתע, אסיר תודה לידידו הפחות-נמוך שעצר
את הריק המתדרדר שהשתולל חסר אונים בחדר גבה התקרה בשעתיים
וארבעים וארבע דקות האחרונות, לא מודע כלל וכלל לעובדה שהוא
עצמו היה זה שהפסיק את ההתהוללות הדוממת שהתנהלה עד לא מכבר,
או לכך שהיה אדם שלישי בחדר. השינוי המרענן שחל במצבם של שני
האנשים הוביל את האדם השלישי לתגליות חדשות, מוחו היה אחוז
תזזית וקדח בחיפושים אחר שקט משל עצמו. כאב ראש החל לתפוס אותו
לראשונה מזה שעתיים וארבעים וארבע דקות והוא החליק את ידו על
מצחו בתחושה אפופת רחמים עצמיים, דמעה של אבק החלה מנצנצת בצד
עינו השמאלית בעוד מחשבה שלא דמתה לכלום מלבד קול בכי שהזכיר
תינוק רעב ריטטה בכל תעלה ובור של שכלו הנבוב. אך הוא לא השמיע
קול, פשוט המשיך ללטף את מצחו בעצבנות, מטביע קריעות יגון
בראשו וסותם את ריאותיו פן יחליטו צרחות האימה לברוח דרך מערכת
הנשימה, כמעט שוכח את העובדה המצערת ששני אנשים נוספים היו
בחדר. הבחור נמוך הקומה וידידו הפחות-הנמוך שכבו כעת שניהם עם
גבם מופנה לרצפה הקשיחה, בוהים למעלה באוויר, מנסים למצוא את
המקום בו מסתיימת התקרה, גבוה גבוה מעל ראשיהם וראשו של האדם
השלישי שהתגלגל בכאבים בפינתו הלא מודעת. התקרה היתה עשויה
לבנים שחצצו וחפפו והתלבשו זו על זו במרחק שנראה כמאות מטרים
מעל הרצפה עליה שכבו שני הבחורים מצומקי המראה, רצפה שהיתה
כשני מטרים מעל גובה פני הים, אם כי הים עצמו היה מרוחק לפחות
מאה וחמישים קילומטרים ושישה מטרים נוספים מאותה זירה בה שכבו
צמד ברנשים קטנים על רצפה קרירה וקשה, צופים מבפנים בגג הבית
שהיה מרוחק מהם כאורך הגלות, לא מודעים כלל וכלל לכך שאדם
שלישי נכח באותו מקום בדיוק. שוכבי הרצפה היו עסוקים בשיחה
כמעט ערה על ניתוח פרטני של שירי ולייט כשהאדם השלישי החליט
שנמאס לו להיות לבד, שקט, לא ידוע, מכוסה ומוסתר ולא מורגש ועם
כאב ראש אימתני שאיים לפרוץ מרקותיו בשטף דם במהירות אדירה,
כאילו מישהו הצמיד אקדח לחצאוויר לאוזנו הימנית ובשפריץ קטן של
אוויר דחוס העיף את כל נימי הדם והעורקים והמוגלה האזנית
ובלוטת האצטרובל והשערות הפנימיות וגם חלקים קטנים מריריות האף
דרך חור השמיעה השמאלי שלו. הוא קם בשקט, ובשקט יצא מן המקום.
האוויר הטרי היכה בו בלי לשים לב ותוך שניות מעטות מצא את עצמו
האדם השלישי אוחז בכוח בצירי הדלת הרעועה עת התכופף לפלוט את
מה שזה לא היה שהחליט להיפרד לשלום מקיבתו המצהיבה. כאב נוראי
אחז בריאותיו והוא שלח את כפות ידיו לבדוק מה הוא זה, אך נכשל
בנסיונו להחדיר את אמתו לושט וכך החל צועד בכאביו בשביל
שהוליכו הרחק מהבית, לכיוון הים. שישה מטרים היה המרחק בין
הדלת הזקנה לתחילת השביל אל הים, וזאת היתה הדרך בה בחר האדם
השלישי, מאה וחמישים קילומטרים ממקום חדש ושקט ורטוב ומלא
מדוזות מלאות מים וטעימות בעליל. את תחושת כאב הראש הנוראה
החליפה כעת מחשבה חדשה ומרעננת של שקט מוחלט ואף גמור, ועם
חיוך על פניו צעד לו האדם שעיר הפנים דרך היער, אל הים, עוד
מאה וחמישים קילומטרים. אי שם, בשמי ערפל גבוהים רק מעט מגג
המבנה אותו עזב לא מכבר אדם שלישי שעיר במיוחד ובו עדיין שכבו
צמד גמדים מחפשים את התקרה, משוחחים על עתיד כמעט מציאותי בו
חיים רק יתושים חרמנים ומקקים רעבים ישב איש דהוי ושקוף וזקן
ושעיר, אם כי פחות מאותו אדם שלישי מהלך ושעיר,ושיחק שחמט עם
עצמו. את הקוביות השחורות על לוחו החליפו צבעים כחלחלים בהירים
וכל כלי המשחק היו לבנים בקושי. הפרש הלבן היה חסר וכך גם שני
חיילים לבנים של יריבו, שהיה הוא עצמו.הוא גירד את קרקפתו בידו
השמאלית, מחפש את פיסת העור המעקצצת ומתקלפת מבעד מעטה השיער
הארוך והמאפיר שכיסה את ראשו הזעום, וכשהוריד את ידו באנחת
רווחה התמלאו השמיים מים אפורים והחלו להמטיר אותם לאיטם על
האדמה. את הזקן כל העניין הזה בכלל לא עניין, והוא העביר את
חיילו לבן המראה משבצת אחת קדימה. הרחק מתחת לשמי הערפל
הגבוהים ישב איש שעיר תחת עץ, מחפש הגנה מהגשם הפתאומי שתקף
אותו, מלטף ביד אחת את ירכו של סנאי ערבות שהצליח ללכוד, מודע
לכך שלא יועיל כעת להרגו מאחר שלא יוכל להדליק אש. באותה
המהירות שהופיע הגשם כך הוא חדל והאיש שפניו היו מכוסות
בשיערות זקורות וקשות ומצופפות ובהירות כאילו נשרפו פעם אחר
פעם שיחרר את סנאי הערבות שתכנן לאכול והמשיך בדרכו אל הים.
למעלה, מבעד שמי ערפל גבוהים ישב איש כמעט זקן והתבונן בנעשה
מבלי שאיש מאותן ישויות משועממות שהילכו מתחת ישבנו, במה שהיה
רוצה לכנות כ'איזור שלו', ידע שהוא יושב שם למעלה, אולי אפילו
על ענן ירקרק שטיפות עשן שחורות התחלחלו לתוכו, זיהמו את המים
שישבו שם בלי להפריע לאיש, אולי סתם מתנדנד לו על כסא נדנדה
דומה לכזה שסבים נוהגים להתנדנד עליו בשעות צהריים חמימות, עם
ערימת חמציצים בצידם וחיוך של שביעות רצון פרוש על שפתותיהם.
הזקן ששיערו היה בהיר אף יותר משיער חיוור מתח שפתותיו בחיוך
של שביעות רצון. בקרוב יעלמו כל אותם יצורים קטנים ומטרידים
מהאיזור שלו והוא יוכל לחזור לשקט ולמשחק השחמט שלו עם עצמו.
ברק פילח את השמיים כשהזקן נענה לאותו גירוד מעיק בשיער ערוותו
המידלדל. הוא לא ידע שהרחק ממנו, בכיוון מערב, על ענן שנוצר
מעשן שהתאסף מעל מגורים דלים ונידחים של מכורים לסמים ישב ילד
צעיר ושיחק בבובות הרובוטריקים שלו. שמח ונהנה ומחייך בשביעות
רצון בלי לדעת שהשקט הוא מה שיאכל אותו, מה שיעשה אותו זקן כמו
שכנו המרוחק מעל הבית עם התקרה הגבוהה-גבוהה. ואולי טוב שהוא
לא יודע מזה, אולי הוא יסיים את חייו בדיוק כמו אותו זקן נבזי
שלא ידע כלל וכלל שיש לו שכן. סהרורי, קרוע, תמהוני, מרושע, לא
יודע. הוא שיחרר את סנאי הערבות שלו מכלובו והניח לו לשוטט
חופשי בפריצות על גבי האדמה, בלי לדעת בכלל שבקרוב ענן גשם
מדולל בטיפות רעל גרעיניות יציל את חייו.