כבר כשהתקרבתי לבית הזה, המכוסה במטפס ירוק, בקעה ממנו
הסימפוניה התשיעית של בטהובן. שביל חום-אדמדם עם הרבה כתמים
הוביל אותי למרפסת הכניסה, שעליה היתה בנויה פרגולה כהה, עם
צמח מטפס בעל פרחים בצבע בורדו.
כשראיתי שהדלת לא נפתחת צלצלתי בפעמון, וילד בלונדיני עם
עיניים חודרות פתח לי את הדלת, ורץ חזרה במהירות לחדר אחר.
נכנסתי וראיתי פטיו עם צמחייה עבותה. אישה צרחנית היתה שם
בחוץ, ושתלה פרחים בכל מקום, כאילו היא אחוזת אמוק.
הסימפוניה התשיעית המשיכה להתנגן, והאיש בעל השיער השחור בישל
תבשילים משונים, שאת חומרי הגלם שלהם מעולם לא ראיתי.
נכנסתי לחדר שעוד קודם נכנס אליו הילד הבלונדיני. הוא ישב על
ספה ובהה בקרבות אלימים כאילו הם סם עבורו.
החלטתי לאזור אומץ ולעלות לקומה השניה. שטיח פרווה כיסה את כל
הקומה, ובכל החלונות היו המון המון פרחים, ולמרות זאת האישה
הצווחנית המשיכה לשתול עוד ועוד פרחים.
חתול שחור עם עיניים צהובות שוטט בקומה העליונה, ילל יללות
אחוזות טירוף, ופרוותו סמרה מפעם לפעם. החלטתי להיכנס לחדר
הידידותי ביותר, אבל גם שם חיכתה לי הפתעה... ילד עם עיניים
חומות וגדולות מאד שיחק קלפים עם עצמו, ותתפלאו-אפילו הפסיד
לעצמו. בפינה של הקיר, ממש איפה שהתקרה, נחו להם קורי עכביש,
ועל התיקרה עצמה היו המון שפיריות כאלה, גדולות, עם רגליים עוד
יותר גדולות אפילו. עוד בחדר, היו המון המון בובות, עם עיני
זכוכית מזוגגות, מביטות בי כאילו עומדות לרצוח אותי עוד שניה.
עברתי לחדר אחר וראיתי בו המון דגמים של שלדי דינוזאורים ופסלי
גולגלות. בחדר השלישי היו נרות עם קצוות שרופים, והמון עפרונות
על השטיח. במסדרון היה שטיח קיר אצילי וישן מאד, ועל כוננית
היו הרבה מבחנות וצלוחיות פטרי. החלטתי להיות אמיצה מתמיד
ולעלות לעליית הגג, שם לתדהמתי ראיתי שעל כל החלונות יש קוצי
מתכת ענקיים, כאילו במטרה לשפד את כל מי שנקלע לאדנית. בין
שיפודי המתכת היו, כמובן, עוד פרחים. זה היה הרבה יותר מדי
בשבילי, הייתי חייבת לעזוב את הבית הזה.
במהירות ירדתי לקומה למטה, שם ראיתי את האיש בעל השיער השחור,
עם סכין בשר ענקית. נתקפתי חרדה, אבל לא היתה לי דרך החוצה, כי
הדלת היתה נעולה. הלכתי אל הסלון, המקום שממנו בקעה בקולי
קולות הסימפוניה התשיעית. פסנתר שחור וישן עמד שם, ועליו פסלים
של בטהובן ושוברט. ציורים עתיקים ממש כיסו את הקירות, ופסלים
היו בכל מקום ממש. המנורה היתה עשויה מצדפות ענקיות, והיה חלון
ענקי שאפשר לצאת ממנו למרפסת. הסטתי את הוילון שהיה בדוגמת ימי
הביניים, פתחתי את דלת ההזזה של החלון הענק, והתברר לי שאני
אכן במרפסת. כר דשא יחסית גדול היה מונח אחרי שמרצפות המרפסת
נגמרו,וספסל מנחושת שהחלידה עמד על הדשא. גם מנורה שחורה
וקלאסית עמדה שם. פתאום,בזוית העין, קלטתי את האישה הצווחנית.
היא צרחה משהו לאיש עם השיער השחור. צרחה לו שהיא מאד רעבה,
ושאלה מתי הולכים לאכול... האיש רק צחק עליה, וזה הרגיז אותה
יותר כך שהיא השליכה בחוזקה את הכף איתה היא שתלה את
הגרניומים.
ניסיתי להימלט במהירות דרך שער הכניסה, אבל הקול של האיש בעל
השיער השחור שבישר לי באושר כי הולכים לאכול, קטע את הריצה
שלי.
הסתכלתי שוב מסביב, בוחנת היטב את האנשים, כל פרט ופרט...
פתאום זה נתחוור לי-
הגעתי הביתה.


זה מה שקורה כשיש לך אמא מדענית שמכורה למוסיקה קלאסית וכל
הסופשבוע עובדת בגינה, אבא שתמיד חלם להיות שף, אח שמכור
ל-AXN, עוד אח תמים עד כדי כך שמשחק נגד עצמו ומפסיד, עוזרת
נמוכה שלא מגיעה לתקרה, סבתא שמכריחה את כל הנכדים ללמוד פסנתר
וסבא שהיה מוכר עתיקות ובמותו הוריש לנו את כל רכושו...