הסיפור הבא מבוסס על מקרה אמיתי (חוץ מהקטע על הצב ...):

הכנסתי פיתה למיקרו. אני לא יודעת איך, אבל הצלחתי לשרוף אותה
ככה שהיא השחירה כולה. כשפתחתי את המיקרוגל יצא הרבה עשן, ועלה
באפי ריח שמזכיר פיתה חרוכה. המוצג הארכיאולוגי שיצא מהמיקרוגל
נראה כמו כדור פוטבול. הנחתי את הפיתה בצד, שתתקרר. לא
התכוונתי לאכול אותה, אבל היה חשוב לי לשמור אותה מסיבות לא
מובנות.
כשהבת שלי ראתה את העצם הבלתי מזוהה הזה, שנראה בדיוק כמו
שריון של צב, היא חשבה שמדובר בצב. היא כל כך התלהבה מהרעיון
שהבאתי לה צב, ותוך דקות היו מונחים ליד הפיתה השרופה חתיכות
חסה חתוכות, בתקווה שהיצור יוציא את ראשו מתוך הפיתה ...
לאחר שהסברתי לה שהמוצג המוזיאוני אינו אלא פיתה שנשרפה בטרם
עת, היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות. ראיתי על פניה שקצת הייתה
עצובה, כי כל כך רצתה צב.
שלחתי אותה לביה"ס (עם פיתה אחרת), ודי שכחתי מכל העניין.
כשחזרה הילדה מבית-הספר, נכנסה הבייתה כשהיא אוחזת צב אמיתי
בידיה.
"תראי מה מצאתי", היא קראה לעברי.
לפני שהספיק הצב להשתין מרוב התרגשות, הצלחתי לארגן לו קופסא
מקרטון, עלי חסה טריים ואפילו המצאנו לו שם: סלומון.
הוא היה עושה הכל ב- slow motion , כאילו יש לו את כל הזמן
שבעולם.
הבת שלי לקחה את הפיתה המושחרת ושמה לידו בקופסא, שיחשוב שהוא
לא לבד. ככה היא ישבה איתו כל אחר-הצהריים, כשחברותיה לכיתה
נכנסות אלינו לבהות ב"פלא" המהלך, כאילו שמדובר בחיה נדירה.
בלילה, כשהשכבתי אותה לישון, היא ביקשה לקחת את סלומון
לבית-הספר מחר. אמרתי לה שנדבר על זה בבוקר, כי לא התחשק לי
להתווכח איתה ולהסביר לה שצבים רגישים למתמטיקה יותר
מבני-אדם.
כשקמתי למחרת בבוקר וירדתי להכין לי כוס קפה, עברתי ליד
סלומון, כדי לראות איך הוא שרד את הלילה בביתו החדש מקרטון,
וחשכו עיני: סלומון התעלס בחושניות עם הפיתה המושחרת שלי !!!
סלומון זיין לי את הפיתה !!!  לא ידעתי אם לצחוק או לא, אבל
המשכתי לצפות בשניהם עושים אהבה, כאילו היה זה סרט בערוץ blue
או playboy.
אני לא יודעת לגבי סלומון, אבל אני את התאבון אבדתי. מה שחסר
לי עכשיו זה שהוא יכניס להריון את הפיתה שלי.
בינתיים הבת שלי התעוררה, וירדה בזריזות למטה, לדרוש בשלומו של
סלומון.
עמדנו שם, כמו זוג אהבלות, והסתכלנו על הצב החרמן, ששיגל במרץ
את מה ששכחתי במיקרו אתמול. לא נראה שזה הפריע לו שאנחנו צופות
על המתרחש מהצד, והוא המשיך בשלו.
"אמא, למה הוא רוכב על הפיתה" ?  שאלה לפתע הבת שלי.
המומה עדיין מהמראות הקשים, לא ידעתי מה לומר לה.
אחרי כמה דקות סלומון נרגע. זה שהכל אצלו הולך לאט, גמר מהר
בסוף ...
הושבתי את הבת שלי לשולחן, והסברתי לה שהיא צריכה לשחרר את
סלומון. בית מקרטון זה לא בדיוק מקומו הטבעי. הוא צריך לגור
במקום פתוח (ולזיין צבות אחרות ולא פיתות שרופות).
לאחר שכנועים רבים מצדי, וניג'וסים רבים מצידה הוחלט להשאיר את
סלומון בביתינו.
שלא תחשבו שזה לא יכול לקרות גם לכם ...