הם מעופפים להם מעלינו.
צחורי כנפיים ומבט, פניהם חיוורות, עיניהם השחורות כמו תוהות,
מחפשות משמעות לכל זה.
מתעופפים להם ברוחות כשעל פניהם ארשת רצינית, קפואה, מתה.
מציצים להם מעת לעת אל תוך נשמותינו, נכווים, ומיד בורחים
בחזרה, אל האור.
מנסים להבין. כמו זבובים שנמשכים אל האור. כאילו שואבים הנאה
מהכאב, העצב, השכול הנורא שמכה בפניהם בכל הזדמנות.
מנסים להבין. מנסים למצוא את הסיבה לאפילה הנוראה אשר חודרת
לעורקיהם בכל מפגש שכזה עם בן אנוש, בכל ניסיון להתקרב, להבין,
להשתלב.
מנסים להתרחק, אך כמו תמיד, נמשכים בחזרה אל הכאב הממכר, השחור
שכל כך קל להתחבא בתוכו, להתכרבל בפינה ולעולם לא לצאת.
כנפיהם המרוטות כבר אינן מה שהיו פעם. גם הן זכו להיפגש עם
המציאות הקופחת.
גוש נוצות בלתי אחידות המנסות להתרומם, לשחזר את תהילת העבר
ולהוכיח לעצמן כי עדיין נותר בהן דבר מה מטוהרת העבר.
מקרטעים להם בינות שמים וארץ בתנועות מגושמות, מלאות פאניקה.
משתדלים לברוח מן המחשבות, התהיות, הסטיות המציקות שנשתלו
בתודעתם.
מישירים מבט ומעופפים קדימה, רק קדימה, למעלה והלאה.
המחשבות המציקות נדחקות לפינות התודעה האפלות, מחכות לרגעי
החולשה, רפיון התודעה, מוכנות להפיל אותם בחזרה למטה בכל רגע
של ספק או תהיה.
פעם הן עוד ינצחו.
יפלו בנפילה חופשית אל תוך המציאות המכה בפנים, המרסקת את כל
שנקרה בדרכה ויצטרפו אלינו.
אל המתים. |