[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עצב פנימי
/
עוד דמעה נופלת על הדף

לקראת יום הזיכרון, הרמנו טקס.
קראנו קטעים - כ"כ יפים ...
קראנו ברגש - כאילו זה חלק מאיתנו.
השקענו הרבה זמן בחזרות.
עד שהגיע היום בו היינו צריכים לעלות על הבמה.
איזה ערב עצוב ...
הייתי צריכה לעלות לבמה ראשונה - ולהקריא.
כמה דקות לפני, התחלתי לרעוד, פשוט לבכות ...
וכל מי שהיה מאחורי הקלעים בא לחבק אותי וללטף, אנשים שבכלל לא
חברים שלי, אני בכלל לא מדברת איתם ...
ופתאום כולנו היינו כאחד.
כ"כ בכיתי, וזה תסכל אותי כי אני זו שאמרתי: "אני לא אבכה"
והייתי ממש אדישה לעניין ...
אבל בכיתי.
ורעדתי.
בכלל לא רציתי לעלות לבמה.
כמה אנשים היו!! ישבו ושתקו ועינהם נוצצות ...
בין הקהל העצום הזה היה בנאדם שאני קוראת לו אימא.
למעלה בשמיים היה סבא.
אמרתי - למענם, הם נותנים לי את הכוח להמשיך ...
מהרגע שרגלי דרכה על הבמה, הלכתי באיטיות, באדישות,
ונעמדתי במקומי; וחיכיתי שיגיע תורי לקרוא.
בכלל לא ראיתי את הקהל, כל התאורה הזאת... סינוורה אותי,
התעלמתי מהם.
המשכתי.
לא ידעתי איך לעמוד, הייתי חייבת לנוע מצד לצד או לפחות לשים
ידיים בכיסים, כמו תמיד.
אך פשוט נעמדתי. זקופה. הבטתי קדימה.
כשירדתי מהבמה חזרו שוב החיבוקים וכולם אמרו שקראתי מצויין.
וכולם עודדו, והיו איתי. אנשים שאף פעם לא דיברתי איתם ...
כשהודיעו "תם הטקס" חשתי הקלה.
נכנסנו למכונית, פתחתי את החלון, רוח קרה ...
הגענו הביתה.
הורדתי את החולצה הלבנה, היא הוחזרה לקולב, מחר אלבש אותה
שוב.
פתחתי טלוויזיה, הרבה דיבורים, שירים... והכל ל-זכר.
משפחות שמסתכלות באלבומים - כל שנותר הוא להיזכר.
ושוב - דמעות ...
ומחשבות ... מה יהיה אם מישהו מהמשפחה שלי ימות...
קשה להם להאמין, אבל כן, אני אוהבת אותם.
אני שוב בוכה, זה לא בגלל היום הספציפי הזה,
זה הכל ...
והנה עוד דמעה נופלת על הדף.
ועוד אחת
והראש תשוש, העיניים נעצמות...
והנה עוד דמעה נופלת על הדף.
למחרת, אותו טקס, בבי"ס.
לפני כל התלמידים ... כשעמדתי לפניהם, היו שישבו, היו שעמדו,
וכולם בחולצות לבנות ...
הרגשתי כאילו הם עוטפים אותי ... כמו ידיים ענקיות שמושטות
לחיבוק..
כשהמשפחות השכולות עברו ולוו עם זרים ...
יכולתי לחוש את הכאב שלהם ... דרך העיניים.
ושוב בכיתי.
לא השתלטתי על הדמעות ... באמת שלא ...
גם הטקס הזה עבר ... חילקו לנו פחיות שתיה.
הגעתי הביתה, כמה מוזר לי כשאני אומרת לעצמי:" אני רוצה הביתה
..."
הימים עוברים מהר.
הייתי חייבת לעשות משהו עם ה"עומס-יתר" הזה ... להוציא את כל
הרגשות ... אז לקחתי לי דפדפת משבצות, והנה אני כותבת,
ועוד דימעה נופלת על הדף ...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבל הבלים -
הכל הבל!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/02 17:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עצב פנימי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה