תהרוג אותו! נו, תירה כבר! למה אתה מחכה, צביקה? ידעת שזה
יקרה! נו, תירה!

הקול הפנימי של צביקה, זה שהתפתח אצלו מתחילת מסלול הטירונות,
ניסה לשכנע אותו לירות במחבל שירה בשי קודם, אבל לצביקה זה היה
קשה. לא כך חינכו אותו. לירות במישהו... אבל זה או אתה או
הוא...
יריה.
מאוחר מדי, צביקה, מאוחר מדי בשבילך.

         

בדרך לשי, צביקה נתקל בכל מיני שלטים מכוונים:
"לתאונת דרכם של אלעד ושירי" ; "לחתונת הדמים של מאוריציו
וקלרה".
צביקה המשיך בשביל האווירי עד אשר לבסוף מצא את שי.

- "הגיע הזמן", אמר שי, "יא' מנייאק, ייבשת אותי פה אש. אני
מחכה לך כבר שעתיים!  מה קרה? החיזבאללה דפקו לך שעתיים
ביציאה?"

- "זה לא באשמתי! רבק! אי אפשר לנווט פה. יש כזה ערפל - שאתה
לא רואה ממטר. אבל בונה', שי - יצאת כלי, אתה יודע שהצלחת
לפצוע ת'מחבל?!"

- "פסדר... מה אתה רוצה?" הצטנע שי בגאווה בלתי מוסתרת
"הבני-זונות זרקו עלינו רימונים, וברובאית כמו ברובאית - לא
נשארים חייבים!"

- "כן... אבל אנל'א יודע אם זה היה שווה את זה..." התבאס
צביקה.

- "מה קרה לך? אתה יודע מה אנחנו הולכים לקבל עכשיו?"

- "אני לא יודע מה איתך, אבל אני צופה כאב ראש עצום בעתיד
הקרוב שלי"

- "לא, עזוב אותך מכאבי ראש..." חייך שי מאוזן לאוזן "בזמן
שחיכיתי לך עברתי מכינה - זה משהו מיוחד שעושים לחללים".

- "באסה! אם זה לחללים, אז בטח לא יהיו בחורות!" מלמל צביקה
"לא ראיתי ת'חברה שלי כבר שבועיים! מה הבנאדם כבר מבקש? לשטוף
ת'עיניים קצת? רבק! זה היום הולדת שלי!"

- "לא, תרגיע ת'הורמונים שלך, אחי. עזוב עכשיו בנות... זה
פצצות לגבות - נותנים לך שבוע SPA בגן-עדן, וזה לפני שדין-דין
עובר לך על התיק האישי ובודק איפה מגיע לך להיות"... אמר שי
תוך שליטה מלאה בחומר

- "ומי זה דין-דין?" שאל צביקה

- "אה, כן, שכחתי להגיד לך... כל הסיפורים על גבריאל וכל האלה-
זה סתם שמות מיושנים. אמא של המלאך דין-דין הייתה קיבוצניקית
בסיקסטיז, אז לא כל השמות חננות כאלה"...

- "לא וו'אלה", ו'ילו'ל צביקה

- "כן, אמר שי והדליק סיגריה "ועכשיו מחכים".

- "למי?"

- "משיח. הוא צריך להגיע כל רגע. זה הרס"ר שלהם פה".

- "בונה', שי, אני רואה שנכנסת פה מהר לעניינים, אני מורשם"
אמר צביקה.

- "כן... טוב, צ'מע, שעתיים פה שווה לחצי גורדי על כדור הארץ"

- "גורדי?" אמר צביקה כשסימן שאלה ענק מהבהב לו על הפנים

- "אל תילחץ. אתה תבין את השפה פה ממש מהר - ", הרגיעו שי,
"חוץ מזה שכולם כבר מחכים".

- "מי זה כולם?" הרים צביקה גבה

- "מה קרה לך? גליקמן כבר מבאוס חבל על הזמן, ובוזגלו מסתובב
בין כל הצנפים החוו'זות האלה כבר שנה. הוא מת - מת - שיגיע כבר
איזה קולגה לכומתה. נשאר מורעל זה... אתה צריך לראות ת'חדר
שלו... נראה כמו יער בן-שמן, מלא תגיות של גולני בכל מקום!"

- "תגיד, שי, מותר לעשות פה איזו שיחת טלפון או משהו, אמא שלי
כבר בטח משתגעת מדאגה"

- "לא. עדיין לא. אתה צריך פז"מ של שבוע ויום. אחרי השבעה הם
נותנים לך להתחלם לשני בני משפחה"

- "להתחלם?"

- "למסור ד"שים בחלום של מי שבא לך" הסביר לו שי בסבלנות.

- "ואחת לכמה זמן אפשר?"

- "תלוי בתור. האמת... השבוע לא מתו הרבה, אבל גם אלה מהחוליה
שנתקלנו בה צריכים להגיע, אז זה יתארך".

- "רגע, רגע, רגע" אמר צביקה "מאיפה אתה יודע שהם צריכים
לבוא?"

- "דין-דין הזה... כולו הלם. לא שם לב לרגע- הצצתי לו ברשימה,
ראיתי ת'שמות."

- "וו'אלה?... ומאצלנו?"

- "לא יודע. נראה לי שלא. מירון היה רשום ומחוק, כי אחותו שמה
פתק בכותל לפני חודשיים" גילה לצביקה.

- "מה, זה עובד?" שאל את שי

- "האמת... לא. אבל הבוס הגדול לא רוצה להתעסק איתה, כי כשזאת
פותחת ת'פה..."

- "תגיד... עוד הרבה זמן נחכה כאן?" שאל צביקה בקוצר רוח

- "למה אתה ממהר לאנשהו?"

צביקה שתק. למקום החדש הוא עוד יצטרך להתרגל. שי, שקלט את
הבלבול של חברו, מיהר להרגיע אותו -

- "די, עזוב אותך מבלבלות ושטויות. בוא נמצא את בוזגלו שיתלה
פה כמה קישוטים ונארגן לך מסיבת יום הולדת כזאת, שלא תשכח
בחיים".

- "בחיים?"

- "אחי, תחייך, הם מתחילים להיות טובים עכשיו. ממש עכשיו"





מוקדש לזכרם של דורון הירשקוביץ ואייל גואטה מגולני
שנפלו בלבנון ב- 17 באוגוסט 1999
   יהי זכרם ברוך!