עמד מלאך אלוהים בשמיים
ובכה, דמעות מלאכים לבנים
הוא הביט בילדים מחזיקים ידיים
הוא ראה אותם שותקים, נבוכים

עמד מלאך אלוהים בשמיים
ממש מעל אותם ילדים קטנים
וראה את אותו מבט בעיניים
את אותו מבט של חיילים שבוכים

והרי הם לא היו חיילים
לא, הם היו ילדים, ילדים קטנים
הם היו טהורים, הם היו חפים
והוא צעק למעלה "למה אלוהים"

ואלוהים שתק הוא לא אמר מילה
לאותו מלאך שהביט למטה למלחמה
הוא לא נזף בו על חוסר אמונה
הוא רק חיבק אותו בזרועו הגדולה

ואלוהים אמר למלאך הלבן
"מלאכי, ילדי, אין לי מה לומר
כי הילדים האלו שנפלו בדרכים
והילדים הקטנים, הנבוכים, שבוכים

והילדים עוד שימותו במלחמות
והילדים שמתים עכשיו על אמונות מטופשות
והילדים שקוברים עכשיו את הילדים שלהם
והילדות, האימהות שבוכות על קבריהם

והאחים האבלים שלא יודעים מה לומר
והחברים המתפלאים על מותם,
כי דבר רע הם לא עשו, הם לא עשו דבר
והמורות והנשים והילדים שלהם

הם כולם ילדי הם כולם שלי
ולהציל אותם ממוות דרך אין לי
תתפלא מלאכי היקר, מלאכי העדין
כי ברגעים כאלה גם אלוהים לא מאמין."

ושתיקה עברה בממלכת השמיים הקדושה
ומסביב אותה דממה שבורה
ושקט, אין דובר בממלכה
כי כשקברו את הילדים, גם אלוהים בכה....