מפחדת לישון.
מפחדת לחלום.
כל היום רועדת בכל הגוף מרוב הפחד מהתמונות...מהמראות...
שתוקפים את העיניים בכל פעם שיש קצת זמן לחשוב!
מרוב הצילצולים באוזניים כבר לא שומעים את האישה השמנה כשהיא
שרה...לזכרם...
יושבת פה בחדר עם שלושה קירות שחורים ואחד אדום. על הקיר האדום
יש מראה. לא גדולה מדיי ולא קטנה מדיי. ממול הקיר האדום יש קיר
שחור עם חלון בגודל המראה. בחדר אין שום דבר חוץ ממיטה
ודיסקמן. מסתכלת בהשתקפות החלון במראה. רואים את צמרת העץ עם
העלים הירוקים והתפוח שאוטוטו נופל ברקע של שמי תכלת.
מנסה לעשות הכל...הכל חוץ מלישון. כי כשישנים, אז היא באה.
הזוועה.
מרוב פחד להירדם לא מסוגלת לחשוב על כלום חוץ מזה. כלואה פה עם
כאב ראש ועיניים ולא יודעת מה לעשות! מה אפשר לעשות כדי למחוק
את זה מהזיכרון? דבר שלא ראיתי אבל בכל זאת קיים שם, בתת
מודע... פורץ באמצע הלילה לחלום ומביא לבכי חסר מעצורים...
לדעת שהיום שאליו קמים יהיה רע. כי איזה יום יהיה טוב כשהוא
מתחיל בבכי?! בכי על... על... ארועים יומיומיים שנקטעים ככה
סתם... ועל חיילים שיכולים להיות החבר הכי טוב שלי רק במזל
הם לא... חיילים שלא מגיע להם למות!
כמה אופייני. מישהו שמציל את חייהם של 108 בני אדם מת באותה
פעולה בדיוק מכדור שירו לו בריאה...
והם לא מרשים לצאת מפה עד שהכל ימחק. עד שאני אבין שלי זה
(עוד) לא קרה. הם אומרים "תחשבי על זה ותביני שהכל יהיה
בסדר".
לא יכולה. לא יכולה!
לא מסוגלת לחיות בעולם הזה. מוצפת בחששות ובפחדים כל הזמן.
בכל פעם שיש צפירה מגיע ביחד איתה חור עמוק שחודר ועובר דרך
הלב ובדרך נס נעלם כעבור דקה או שתיים... אבל הידיעה שהחור
יחזור שוב...
והדאגה שלי זה כן יקרה.
תיתנו לי לצאת!!
תשחררו אותי!!
בבקשה!! בבקשה...
לפני שיהיה מאוחר מדיי... |