אני כותב לך שירי אהבה, אהובתי.
מדוע אני כותב לך שירי אהבה אהובתי?
הלא גם כך את מכניסה אותי לתוכך, עוטפת גופך סביבי.
ואין זקוק אני למתק שפתיים או לחיזורי אבהבים
בכדי שתראיני הדרך פנימה.

אלפיים שנה שהותרתיך עגונה,
שאדמתך לא חבקה בשרי,
אצבעותיי לא חרשו תלמים בשדותייך.
אלפיים שנה שאת מונה
את חיסורי עונתך.

שבתי

ועתה את מספקת תיאבונך
בעלומי מאהבך הישן.
חובקת אותי בחיקך
ללא הרף, טומנת אותי בתוכך.
ולא נודע כי בא, עוד ועוד את מנסה
להדביק פער תינוי אהבים של אלפיים שנה.
אהובתי, נימפומנית זקנה.
הנני עומד לפנייך בוש ונכלם,
אוני מתכלה, מדי נשמה, מדי יממה.
אין בידי לספק תיאבונך כי רב מאוד הוא ונורא.
כוחי התדלדל מהתעלסות שנים אלפיים
עם יפות ממך, מושלגות ממך, ירוקות ממך.
ברם, רעות עיניים מהנורא שבמבטך,אהובתי.
ואין בהן שמץ מן הקדושה.
אך בנדודי הן נתנו לי רגביהן בכדי שיהיו משכבי
והן כיסוני ריבוא ריבואי רבבות, עד תש כוחי.
עד שבתי אלייך אהובתי.
שארית הפליטה אנוכי
ואת, את שוגלת אותי כשם הייתי
רב און וגיבור כשמשון.
אין אני כי אם צל זיכרון, אוד עשן,
ועלומי כיליתי עד כלות.

אני כותב לך שירי אהבה אהובתי,
כי עייפתי מאוד.
לו בזאת תסתפקי,
לו תסתפקי רק בזאת.