אני זוכר אותך. אני זוכר את הזמן שביליתי איתך. אני זוכר ויודע
כמה הזמן הזה היה קצר. אני יודע כמה רציתי שלא ייגמר. אני
מתוודע לזמן האינסופי שבו חשבתי עלייך. את כל חיי הצלחתי
להדחיק מלבד הזמן הזה. למרות שזה נגמר לפני נצח, נזכרתי בך
שוב, כל יום, לפחות שלוש פעמים ביום.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה עמדתי במדים עם הפנים לים, הוא היה
שקט וכחול והקרין רוגע לא מוסבר. ואת, את לא מזכירה לי את הים
בשום צורה, את לא שקטה, את מטורפת, מהים אני פוחד פחות ופחות,
אבל בשניכם אני מביט, נרגע ומחייך. לשניכם אני נמשך יותר מאש,
ולכן שניכם תוכלו לגרום לי למות.
בזמן הצפירה, בשתי הדקות של הנצח הבטתי לים. אין לך עיניים
כחולות, לא ראיתי אותך עם איפור או סוודר כחול. אבל ראיתי אותך
בים והתביישתי, כעסתי על עצמי, אם לא הייתה הצפירה יכול להיות
שהייתי נותן לעצמי אגרוף. פעם ראשונה שלא ראיתי סרט בשחור לבן
מול עייני, לא משרפות, לא תורים של נצחיים של אנשים בדרכם
למוות נורא - רק אותך, משקיפה בי מן הים. מחייכת את החיוך
שלך, החיוך שאני זוכר.
השפלתי מבט לאדמה, רק שתיגמר הצפירה ושארגיש פחות רע. פתחתי
עיניים,  סגרתי אותן, שוב ושוב ושוב ורק כך לפחות הצלחתי
להעלים אותך למספר רגעים. אני זוכר איך פחדתי בהתחלה. איך
שכנעתי את עצמי שזה בסדר, ואיך אחרי שבועיים ידעתי כמה אני חי
בשקר.
אני לי יודע אם זה הדמיון או הזיכרון, אבל אני חושב שהתבלבלתי
ממך, ממני, מהמצב. המצב האישי, הלאומי, הציבורי, הפיננסי -
לאפ'חד מהם לא רציתי להגיע. אבל כולם נראים כמו מדרון תלול
שהגעתי אליו. לבד, ולפעמים עם קצת עזרה.
בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, קריין הטלוויזיה הפסיק
את המשפט באמצע וכמו שאני אקום בבית הכנסת בזמן תפילה כי ככה
נהוג, ככה זינקתי מהספה לדקת נצח אחת ארוכה. ידעתי כבר מה אני
אראה: טנקים, אנשים שרופים - פנים של ילדים מתים, מטוסים
בוערים צוללים לאדמה והבזקים של בתי קברות ומשפחות שבורות,
כשעל גדר ביתם מודעת האבל התמידית על הבן שנפל. אבל, כמו שהיית
שם כבר כמה וכמה פעמים באותו יום, שוב הופעת, חיבקת, חייכת
ואני הרגשתי מטופש.
אומרים שזיכרון האדם זוכר בתוכו מידע אודות השבע השנים
האחרונות והשבועיים איתך נראה לי שהם ממלאים את הכל, כל שנות
הלימודים, אינטגרלים, שפות תכנות, ספרים, מפגשים חברתיים,
אנשים אחרים, הכל נמחק על ידי הזיכרון ממך, שלפעמים אני חושב
שהמצאתי אותו, כי אותך גם אם הייתי מתאמץ לא הייתי מצליח ליצור
במוחי.
ואני, אני רובוט שכזה. ריאלי בטירוף. את יודעת שיכולתי פעם
למחוק אנשים מהזיכרון כמו שאנשים רגילים מוחקים בטעות קובץ
מהמחשב. יש כאלה שנמחקו ואפילו לא אכיר אותם ברחוב. יש אנשים
שנמחקו בטעות, ויש שבכוונה. איך ג'ון אמר: "החיים זה מה שקורה
לך שכאתה עסוק בלתכנן תוכניות". לא הייתי שם לב ואנשים כבר לא
היו שם בגללי, בגללם, בגלל המערכת. לא שמתי לב איך הופעת, איך
נעלמת.ואת כל זה ידעת ואת יודעת, ולמרות זאת אני לא מצליח
להתנתק וכל מילה טובה שאמרת או שאת אומרת גורמת לי לחפש פיסת
קרקע נוחה עליה אוכל להתמוטט. חשבתי שזה יהיה קל, כי זכרתי את
העבר אבל את עדיין מסתובבת לי פה.
ביום הזיכרון, בצפירת השתי דקות הייתי כבר מוכן לסרטון הקצר
בכיכוב פנייך. כבר לא התרגשתי שהחייל שמשליך את עצמו על הגדר
למען חבריו לא הופיע לי בהבזק של יום זיכרון ממאגר הזיכרון
הממוצע. חיכיתי רק שזה ייגמר, ששתי הדקות של הנצח יסתיימו, כמו
שרציתי שהזמן איתך לא ייגמר.
החלטתי להיות בוגר, לשמור איתך על קשר, כי זה היה נעים גם
כשעסקנו בפעילות אורלית כמו דיבור נהנתי. אבל מה זה קשר? מתי
לטלפן? ולאחרונה אני מאוד משועמם, אז זה יכול להיות יותר מדי,
הרבה יותר מדי.
אבל אני לא שבור, אני לא בוכה. אני צוחק, אפילו טוב לי, רק אני
יודע שאיתך יכול היה להיות טוב יותר. בפעם האחרונה שהיה לי רע,
כל כך רע שרבתי עם העולם, עם אלוהים שלא ממש קיים ואפילו עם
הכלב, הצלחתי לשכנע את עצמי שיותר טוב עכשיו לבד - וזה אפילו
עבד.
ואת הגעת, או הופעת כי בעצם היית כאן תמיד. ואמרתי לך שאת אחד
מהדברים הטובים שקרו לי, וכששאלת מה האחרים עניתי שאי לא זוכר,
כי את מסתירה אותם, וחייכת. שוב.
אז היום אני יודע שאת אחד מהדברים הרעים כי כשהלכת הכרת לי עד
כמה ריק אצלי כשאני לבד.