זה היה היום הראשון שלי בתפקיד.
נתנו לי את הרובה, לא שאלו אם התפקיד הזה מתאים לי בכלל.
הם הובילו אותי למקום הנורא ההוא, כמה מטרים מול הבור.
עמדתי שם עם הרובה, חיכיתי, ניסיתי להשלים עם התפקיד שלי,
התפקיד הנורא הזה.
אחרי כמה דקות ראיתי את המפקד שלי מוביל אותם.
כולם בשורה ישרה, ערומים ומושפלים.
אז הוא משך את הראשונה שבשורה,
נערה צעירה, אולי אפילו בגילי.
ראשה היה מגולח ועיניה דמעו, אבל פניה היו יפים, היו תמימים
ויותר מכל, חפים מפשע.
המפקד אחז בידה, כדי שלא תברח.
הוא עשה לי סימן עם הראש.
ידעתי שזה הזמן, זה הזמן לירות.
הרמתי את הרובה עם דמעות בעיניים, לא רציתי לעשות את זה.
הנערה התחילה לצרוח, לבכות.
"בבקשה, אל תירה, אל תירה... בבקשה..."
כל כולה היתה זעקה אחת, זעקה אחת כואבת.
היא היתה בסך הכל נערה צעירה, עוד לא היו לה חיים וגם לא
יהיו.
הורדתי את הרובה, אך המפקד צעק אלי,
"תירה! אני פוקד עליך לירות, אין לנו זמן לבזבז על שטויות!"
הרמתי שוב את הרובה. הנערה המשיכה לזעוק. המפקד המשיך לצעוק.
נתתי מבט אחד בעיני הנערה ומבט אחד בעיניו של מפקדי.
יריתי.
יריתי במפקד שלי.
צעקתי לנערה שתברח וברחתי גם אני, הכי רחוק שיכלתי.
בזוית העין ראיתי איך הבכי שלה השתנה מבכי של כאב לבכי של
רווחה.
רצתי ורצתי ורצתי עד שהגעתי ליער. עד שידעתי שלא ימצאו אותי.
ידעתי שעזרתי לנערה, שנתתי לה הזדמנות שניה, הזדמנות להציל את
עצמה,
אך באותו הרגע הרגשתי גם רגשי אשמה,
לא כי בגדתי, לא כי הצלתי את הנערה...
כי יריתי, וזה לא משנה במי.


אפריל 2002