שתי ביצים? שמתי !
3 כוסות קמח? שמתי! בספר אמנם רשום 3 וחצי כוסות, אבל מניסיון
זה יוצא יותר טוב עם שלוש בלבד.
- כוס דבש? שמתי! אמנם לא את הסוג האיכותי יותר, היקר יותר,
אבל זאת לא הפעם הראשונה שהשתמשתי בדבש של החברה הזו - איש
מעולם לא התלונן, איש מעולם לא שם לב. הפעם, ההבדל די בולט -
קשה להתעלם מכך. ואני כבר חשבתי שמה שלא יהיה, לפחות בדבר אחד
אני תמיד אצטיין - אפיית עוגות. הייתי בטוחה.
אני בודקת שוב את התוצאה, מה שהתקבל אחרי חצי שעה של שבירת
ביצים וערבוב מרכיבים, שעה וחצי של אפייה בחום גבוה וחצי שעה
נוספת בחום נמוך. בהחלט לא מה שציפיתי. בתמונת ספר הבישול זה
נראה שונה לגמרי.
הוא מביט עלי ואני עליו, איש לא בטוח מה לומר. בסופו של דבר
הוא זה שנשבר ואומר את המילה הראשונה - 'שמת רק שלוש כוסות
קמח, נכון?'
אני מנסה להסתיר את הבושה מפני. 'כן', אני משיבה בטון מתנצל,
משפילה מבט.
'מרגישים', הוא אומר, צובט ומלטף את זרועו הימנית.
'זה בדרך כלל יוצא יותר טוב עם שלוש כוסות', אני מנסה להגן על
עצמי.
'זה בסדר', הוא משיב, 'באמת'. הוא בוחן את עצמו בקפדנות. 'אני
גם חושב שזה יותר טוב'. הוא מחייך בביישנות.
אני מחייכת אליו חזרה. הוא נראה כמו אדם רגיל, אדם מושך מאוד
אפילו, העוגה שלי, אלא שהוא קירח ונראה אפוי טיפה יתר על
המידה, כנראה באשמתי. אם הייתי רואה אותו ברחוב, סביר להניח
שבכלל לא הייתי חושדת שהוא עוגה, הייתי חושבת שהוא עוד גבר
מושך שעובר על פני, גבר שזוף במיוחד.
'אתה רוצה לאכול משהו?', אני מנסה לשפר את האווירה, 'לשתות?'.
'לא תודה', הוא משיב בקול רך, 'אני לא אוכל'.
כמובן, הייתי צריכה לצפות לזה - למה שעוגה תאכל?! טיפשי
מצידי.
'יש לך בית יפה', הוא אומר, משנה נושא בטבעיות.
'תודה'. בסך הכל הוא די נחמד העוגה הזאת. הוא ממשיך להחמיא לי,
קודם על הרהיטים, התנור והמקרר ואז על החולצה שלי. אני משתדלת
להתאפק אבל מרגישה את הסומק מתפשט על פני. אז הוא אומר שיש לי
חיוך יפה...
הזמן עובר במהירות, שנינו שקועים בשיחה. אני מרגישה כאילו אפשר
לסמוך עליו ומספרת לו הכל והוא, מצידו, מקשיב בחיוך ומגלה
עניין. בסופו של דבר אנחנו עוברים למיטה.
אני יודעת, זה נשמע נורא, הרי אנחנו בקושי מכירים - עברו פחות
משלוש שעות מהרגע שהוצאתי אותו מהתנור לרגע בו הוא פשט את בגדי
וליטף אותי על המיטה, אבל זה הרגיש נכון, אז הלכתי על זה. והיה
נהדר. הלכנו לישון מחובקים, ידו המתוקה מדבש על הכתף שלי.
לראשונה מזה זמן רב, נרדמתי עם חיוך.
כשהתעוררתי בבוקר הוא לא היה לידי. העברתי את היד בעדינות על
גבי המיטה אך הוא לא היה שם. כל אשר נותר מאותו לילה היה קומץ
פירורים מפוזרים על המיטה...