המונולוג נכתב על אדם יקר.
נהרג בג'נין, במלחמה לא לו בתאריך ה-10.04.2002.
הוא היה ועדיין, אהבת חיי.
הרבה ממה שאני כותבת זה עליו ובגללו.
                                         

זה לא היה סוד כל כך גדול, לפחות לא אחרי שגילית אותו. האמת
היא, שהחושים שלך היו כל כך מחודדים ברגעים מסויימים שהבנתי
שלעולם לא אצליח להסתיר את האהבה הענקית שלי אליך.

                                   

אלינור נכנסה לחדר בריצה. "מה שם המשפחה של גדליה?" הסתכלתי
עליה. היא אמרה את מילת הגימל. אף אחת מהבנות במשרד לא העזה
להזכיר את השם שלך אחרי שהבהרתי להן שמבחינתי אתה מחוק.
"מליק", עניתי לה. היא רצה חזרה וטסה הישר לאולפן של גל"צ.
ישבתי בחדר עם לינור ועוד שני מרצים בניסיון נואש לעשות משהו
יעיל עם השרות שלנו.

חשבתי על מה שאמרתי למירי ממש לילה לפני. דיברתי איתה ושאלתי
אותה איך אתה ואני הדרדרנו ככה? איך זה יכול להיות שאני לא
יודעת מה קורה אתך. אמרתי לה "יכול להיות שהוא מת ואני לא
יודעת." באותו רגע של כעס עליך נשבעתי לעצמי שזהו, מחקתי אותך.
מחקתי את המספר שלך בסלולרי ובבית, מחקתי את ההודעות הכתובות
ששלחת, מחקתי את הודעות האימייל שלך ככה שלא תהיה לי כתובת
לחזרה, ככה שאני לא אתפתה.
נזכרתי באחת הפעמים ששטפתי אותך על זה שלא דיברנו בערך חודש.
כעסתי עליך ואמרתי לך שיכול להיות שמתתי ואתה לא יודע וגם לא
אכפת לך. ענית לי, בשקט האופייני לך, שזה באמת לא משנה, כי אם
אתה או אני נמות זה לא ישנה מתי השני יידע על זה. בין כה וכה
מוות זה לא דבר שניתן לשינוי. "אפילו את עם העקשנות שלך לא
תצליחי לשנות את המוות, ככה שהפעם אין לך סיבה לכעוס עלי..."

יצאתי מהחדר ורצתי אחרי אלינור. היא ירדה למטה מלאה בדמעות.
חיבקה אותי. "אני כל כך מצטערת, אתמול, ג'נין, הלוויה היום
בחמש וחצי בהר הרצל, אני באה אתך."
עמדתי המומה באמצע המשרד. כולן מסביב פרצו בבכי. יצאתי והלכתי
לגל"צ, רציתי לשמוע ממקור ראשון.  
ירדתי חזרה למשרד וישבתי המומה. לא ירדה אף דמעה.
הלב שלי נקרע. הוא היה שבור בכמה נקודות אסטרטגיות אחרי השיחה
שלנו אבל עכשיו גדליה, עכשיו הוא קרוע לחלוטין.

התקשרתי לתמר ובאמת שלא ידעתי איך לספר לה. למזלי, היא לא ענתה
לי. זה נתן לי זמן לנסח. "תמרי, מתוקה שלי, גדליה נהרג היום
בג'נין", אבל זה נשמע בנאלי מידי.  "תמרי, נחשי מה? את לא
צריכה יותר לשכנע אותי לנתק את הקשר עם גדליה כי... הוא
מת!!!", אבל זה נשמע ציני מידי.
הטלפון צלצל, תמר. לא הצלחתי לדבר, המילים סרבו לצאת. בקושי
ענקי סיפרתי לה...
פגשתי אותה בתחנה המרכזית וקנינו לך פרחים. קניתי לך זר של
וורדים לבנים. השתעשתי עם עצמי במחשבה שאם היית מאוהב בי אולי
היינו מתחתנים ואז, בחתונה, הייתי אוחזת בזר לבן, בדיוק כמו
שאני מניחה על הקבר שלך.

הר הרצל היה מלא בכל כך הרבה אנשים. כל כך הרבה כומתות חומות,
כל כך הרבה חבר'ה צעירים מהמכינה שלך, כל כך הרבה דתיים וכל
הרבה חילונים, כל כך הרבה ממך. תמר אומרת לי "תסתכלי על כל
אלו, כולם ביחד מרכיבים את גדליה". זה כל כך נכון, זה כל כך
אתה.

תמר כמעט התפרקה לי בין הידיים.
ניסיתי, באמת שניסיתי לבכות גדליה, אל תכעס עלי אבל לא הצלחתי.
כשיפתח הספיד אותך כמעט ונפלתי, מזל שתמר עמדה מאחורי.
לוויה צבאית. זה כל כך לא אתה, זה כל כך לא מתאים לך. נראה לי
שאם זה היה תלוי בך, היית מבקש שישרפו את הגופה שלך ויפזרו את
האפר במעיין ברוך, אבל יכול להיות שאני טועה.

תמר ואני נשארנו אחרונות. לא יכולתי להניח את הזר כי הבנתי
שבאותו הרגע אני צריכה ללכת. לא רציתי ללכת. ללכת זה אומר
להשאיר אותך מאחור ואני לא, פשוט לא יכולה.


איבדתי כל כך הרבה אנשים בחיים שלי אבל אף פעם לא איבדתי את
אהבת חיי.

                                       

אף פעם אי אפשר לדעת מתי החיים יתפסו אותך עם המכנסים למטה. אף
פעם אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.
אף פעם אל תשאירו קצוות פתוחים.
אף פעם אל תסיימו שיחה עם אדם אהוב מבלי להגיד "אני אוהב אותך"