[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מאז יום הזיכרון לחללי-צה"ל הבטתי לעולם בצורה אחרת; אני לא
יודע אם התחלתי לצפות בעולם בצורה האחרת בגלל אותו האירוע - כי
הרי עברתי בשנים הקודמות את אותו היום; אבל אני בטוח שהקטע
ההוא עם האם השכולה והחבר'ה, גרם לי לכעוס, ולדעת שאין דרך
חזרה.
 
אתם לא תבינו כלום, עד שלא אספר לכם הכל - ואני אספר לכם רק את
מה שאתם צריכים לדעת.
 כפי שאמרתי, ביום הזיכרון לחללי-צה"ל השנה, היה טכס מרשים
ונוגע-ללב, או שלא אמרתי.

השנה, במלוא 15 שנות חיי, בעצם 15 פחות חודשיים, הייתי נוכח
בטכס יום הזיכרון לחללים כשאשתקד לא הייתי נוכח בו. האמת, לא
רציתי להגיע גם השנה - אבל השנה דווקא אחותי הגדולה התגייסה
לצה"ל, והרגשתי שצריך להתחיל להתרגל. אלוהים... אני לא מאמין
שזה הגורל, אבל יש המון סיכויים כאלו ואחרים, לעזאזל!
בכל-אופן, הטכס אירע ברחבה הגדולה של בית-הספר שלי, כשהגיעו
כמה משפחות שכולות למקום, כדי להביא קצת ערך לאירוע.
 
אתם בטוח מכירים את הנוער של היום, מחורבן כזה - מזוייף
וחסר-בגרות; אני באמת הייתי לא מתפלא אם הולדן לא היה 'מת'.
בכל-אופן, היו שם הרבה פרצופים כאלו, שרק להביא לעצמם את
הורמונים לראש, זה מה שהם רצו.
היה שם אחד במיוחד, דניאל וייץ, שם של דוקטור לדעתי ואופי של
בן-אדם חרא. הוא היה ממש- ממש טוב בלימודים ואפילו קיבל מילגה,
אבל מאחורי כל המורים ושאר המחנכים, הוא היה מתחיל להשפיע על
כולם לעשן סיגריות ולהזריק סמים - או מה שזה לא יהיה. אני גם
לא רוצה לדעת מה זה, כי אחרת אהפוך למזוייף כזה, שחושב על בנות
ועל הקרע של הג'ינס, חיים מאחורי חיים.

הטכס התחיל עם הצפירה, היה לי נראה שכולם מקשיבים לצפירה
ו'חושבים' על הנופלים. אני חשבתי, חשבתי בעיקר על אחותי לאחר
שתמות ומה אני אספר למתעדים עליה.
אחותי היתה כמו אחותו של הולדן וכל זה, או שבעצם אחותי היתה
אהובה עליי כמו שאחותו של הולדן היתה אהובה על הולדן. אתם
יודעים אחיות גדולות; בעיקר כאלו, שהם סתם פרצופים מזוייפים
אבל מתלוננים על זה שכולם מזוייפים וחסרי-בגרות. אחרי הצפירה,
כולם נתבקשו לשבת ולצפות באירועי הטכס.
במהלך הטכס עצמו, הוייץ הזה ועוד כמה מהחברות שלו התחילו
למזמז לאחד והשני את הגוף או משהו כזה, ואז וייץ צחק ואמר:
"זיין על החיילים האלו, אני נהנה ומזדיין לי - והם לא!!". זה
ממש גרם לי לרצות לקבור את עצמי, אפילו שזה לא הייתי אני - אבל
מה אכפת לי, היתה לי הזדמנות. בכל-אופן, אפילו המציגים על הבמה
הפסיקו את הניאום שלהם על הגבורה של החיילים, והסתכלו על וייץ.
לקח לכולם כמה שניות, עד שאיזה אישה אחת קמה מהכיסא שלה
והתקדמה אל וויץ. היא היתה כזו זקנה, ושמנה, אבל יכלתי לשמוע
את הבכי שהחל להופיע לה בפנים. היא דיברה בשקט, ואמרה לוייץ
שאם הוא יהיה אב שכול, אז הוא ייזכר ביום הזה ויבקש סליחה
מהאישה. אז החמור הזה אמר לה שהוא לא יספיק להגיד לה סליחה כי
היא תמות לפני זה. האישה התחילה לצרוח ולבכות, היא אמרה משהו
כמו "אם זה דור-העתיד של מדינת-ישראל, אז למה הבן שלי לא יכל
פשוט להמשיך לחיות???".
אחרי זה, וייץ סולק מהביצ'פר וכל זה. אבל אצלי זה סימן שהגיע
הזמן להתחיל בהליכה קצרה ברגל הביתה. הבית שלי היה רחוק
מהביצ'פר, אבל רציתי לראות משהו - שאחר-כך תבינו מה.
הבית-ספר היה באמצע העיר, במן ירידה כזו כמו עמק שבאמצע יש
בית-ספר. תחנת האוטובוס היתה דווקא בעליה של הירידה הזו, וכל
פעם שבאנו לבית-ספר היינו אמורים לעלות או לרדת כמו זונות
כל-פעם; ואם זה לא מספיק, בצד היה כביש של מכוניות ואנחנו
היינו על המדרכה כזה. אז עליתי, ובדרך הסתכלתי למכוניות כדי
לראות את האנשים שנוהגים בהן. אני אוהב לעשות את זה, לראות את
האיש המתוסכל שנוהג ברנו החדשה, או לראות את האישה השמחה והיפה
במכונית פורד ממש- ממש ישנה. אם הייתי יכול לעשות את זה, הייתי
נכנס לתוך הראש של האנשים ובודק על מה הם חושבים או מוטרדים,
זה די מעניין אותי.
בכל-אופן, סיימתי לעלות את העלייה ועמדתי מול תחנת-האוטובוס
המחורבנת. היו שם כמה נערים, שישבו והביטו במכוניות העוברות.
ישבתי על הספסל של התחנה, וראיתי את ההומו הזה, אדם הולץ,
שפשוט ריחמתי עליו ורציתי שלא ירגיש לבד או משהו מסוג זבל זה.
הוא דיבר איתי על מה שקרה עם וייץ ושאל אותי עם הייתי עושה דבר
כזה בטכס. עניתי לו שבחיים לא הייתי עושה דבר כזה, אלא אם כן
היה לי פרצוף דפוק כמו שלוייץ. אדם ממש נקרע מצחוק, ואני
הסתכלתי בכביש. אני לא אוהב להתסכל על אנשים שצוחקים, זה פשוט
אומר לי שהם צריכים תמיכה כדי לצאת מאיזה חרא שהם תקועים בו,
וזה ממש מדכא אותי. אם הולדן היה כאן במקומי, הוא היה בטוח
חוזר מרוב רחמים לפנסי על ארבע, או משהו כזה.
בכל-אופן, האדם הזה המשיך לצחוק עד שבא האוטובוס לתחנה. פתאום
באו מלא נערים והתחילו לדחוף אחד את השני ו'לעלות' אחד על
השני. אני לא התכוונתי לעלות באוטובוס, אם כי רציתי להמשיך
ברגל הביתה. מה שהצלחתי לראות, שיש לחלאות האלו חוצפה - אפילו
להעיף מהדרך איזה אישה בהריון, רק כדי שהם ישבו במושבות
האחרונים רק כדי שכולם יגידו עליהם שהם ממש 'כלי', או משהו
כזה.

המשכתי בדרך, הייתי אמור להמשיך לעלות כדי להגיע הביתה, ממש
נפלא. אז עליתי וממש הרגשתי רע, רציתי לתפוס טרמפ אבל לא מצאתי
את הידיים והרגליים שלי מרוב עייפות. מה לעשות? המשכתי בדרך עד
שהגעתי לאיזה רחוב בשכונת-עוני.
 היתה שם איזה נערה בגילי בערך, שישבה עם אחיה הקטן והקריאה
לו סיפור, זה ממש שימח אותי לראות משהו כזה מקסים. ניגשתי
אליהם, ושאלתי את הנערה אם אני יכול להצטרף. אז היא שאלה אותי
עם אני לומד בית-ספר למטה, אז אמרתי לה שכן. בכל-אופן, היא
המשיכה לקרוא, על הוביטים וקסמים כאלה - לא ממש אהבתי...
הנערה הקריאה לאחיה את הסיפור, ואני רציתי להמשיך בדרך, אז
אמרתי לה שמאוד אהבתי להיות עם שניהם והיא שאלה אותי עם אני
צריך הסעה. התחלתי להתלהב, והסכמתי ממש מהר. היתה להם מכונית
ממש פתאטית, כזו עם ריפודים יבשים וחום מעיק בתוך המכונית -
אבל נזכרתי במה שסיפרתי לכם: איש שמח במכונית ישנה, איש עצוב
במכונית חדשה. זה עודד אותי לא לשקוע בדיכאון וכל זה.
 הנערה הציגה את עצמה, קראו לה נעמי; הצגתי גם את עצמי
וסיפרתי לה על מה שקרה בטכס וכל מה שאני מתכנן לעשות היום וכל
זה. נעמי הזאת חייכה, ואמרה שאני די מסובך כזה. אז סיפרתי לה
שאני מושפע מאיזה ספר שקראתי והיא ניחשה די מהר, הנעמי הזאת.
 נדלקתי עליה, מה לעשות; חוץ מזה שהיא היתה יפהפיה, היא היתה
גם אינטלקטואלית שלא מהעולם הזה. חשבתי לעצמי, זאת דוגמה לעולם
בטוח וטוב יותר. המשכנו לדבר, בזמן שאביה של נעמי נהג וכל זה,
עד שאיזה פרצוף הופיע מולנו ושלף אקדח. הוא ניראה ממש חסר-
אונים, והוא אמר שנצא מהמכונית ואפילו כיוון אל האבא של נעמי
את האקדח. נעמי צעקה לי שארוץ, "ברח מכאן - תמיר, ברח!!". אז
תפסתי את הרגליים שלי, פתחתי את הדלת של המכונית ורצתי משם.
הבחנתי בדרך באיזו ניידת מחורבנת ואמרתי לשוטרים שיש שם איזה
דפוק עם אקדח; אז הם לקחו אותי איתם, והראיתי להם איפה נעמי
עצרה. היה מאוד מאוחר מדי, נעמי נורתה, אביה נעלם וגם הפושע.
השוטרים רצו לקחת אותי טרמפ הביתה, אבל סירבתי והמשכתי ברגל.
 זה לא קשור לאותו היום, אבל רק רציתי שתדעו שאחרי שבועיים -
היא נפטרה בבית-החולים, וזה ממש הרס אותי. הצלחתי לראות, שיש
אנשים חולים בעולם; וגם, הצלחתי לראות, שלאלה שכדאי להיות
בעולם המחורבן הזה, הם תמיד מתים. כמו למשל, ג'יימס קאסל ההוא,
הוא היה ממש נער נחמד, אבל הוא מת גם, וחבל.
 
אז הגעתי הביתה, אמא שלי היתה בעבודה וגם אבא שלי. זרקתי את
הארנק שהיה בכיס שלי לכל-הרוחות, וישבתי לצפות בטלוויזיה.
 היה הרבה שידורים על חיילים שנפלו, וזה די דיכא אותי, אבל
המשכתי לראות את זה. הכרתי את אמיתי, ארז, חיים, ועוד כמה. זה
נתן לי את הסיכוי להביט על האנשים ההם, וכאילו לראות מה יש להם
בראש, אבל רק חבל שהם - מתו.
 העברתי לערוץ המוסיקה, וראיתי עוד פעם את הזונה הזאת -
בריטני ספירס. מה יש לה? פנים יפות, גוף יפה וכל הזבל הזה. מה
שמצחיק הוא, שהיא משתמשת בגוף המחורבן שלה כ"מסע-פירסום" וזה
ממש הורס אותי; ומה שעוד יותר הורס אותי, זה שכל העולם מעריץ
את הזונה הזאת! שלא נדבר על השירים שלה - ועוד יותר שלא נדבר
שהיא לא כותבת אותם.

הנה המסקנות שהסקתי מהיום הזה, שאף אחד לא שם-לב והמשיך בשלו.
 ידעתי שלא יהיה דור- המשך לאוכלוסיה של היום ויהיה רק חרא
ורע, בגלל המושפעים והמזוייפים האלו.
 ידעתי שהמבוגרים בסופו של דבר יירמסו, ויעלמו מהעולם. לאו
דווקא שהם ימותו וכל זה, אלא מחוסר-המוסר שהצעירים נותנים
להם.
 ידעתי, שיש אנשים חולים בעולם, שהחיים שלהם נדפקו והם יעשו
הכל עדי להוציא את זה על אנשים אחרים. אפילו על האנשים שיכלו
לעשות את העולם טוב יותר.
 ידעתי שבעולם הזה, מתקדמים רק בדרכים לא-דרכים, והכל אפל
ומר. אם בריטני ספירס הזאת להיט, אז זה אומר הרבה דברים. כמו
למשל -
טוב, כדאי שאפסיק, ואנסה לחזק את עצמי בלחפש אנשים טובים כמו
נעמי, ולחשוב שהכל מקסים וטהור. חיים מאחורי חיים. בחייך -
הולדן, מה אתה אומר?.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני מרגיש
חרא."






הומו אקטיבי
להומו פאסיבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/4/02 19:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טולקין הולדן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה