נחתתי מהודו ישר אל התופת.
זה היה הקרב על הר הבית, כולנו ידענו את זה, למרות שהתרחש
בג'נין.
הלילה היה אפל במיוחד, ליל של מוות, אולי המוות שלי. החברה ירו
לכל כיוון בלי הרף.
כוח מובחר, צמוד לקירות הבתים בסימטאות הצרות, פוחדים, מסתירים
ויורים. פוחדים ויורים.
אני נעתי אחרי שלומי. לא פחדתי אבל גם לא הבנתי כלום. הקסדה
לחצה על המוח דרך המצח והגנה על שלומי שלא אתפזר עליו אם יפגעו
בי והאפוד שעטף זרע בי תחושת ביטחון. הקסדה שלו הגנה עלי על פי
אותו הגיון.
הכל מדוד ומכני. מחבל פתח באש משמאל, טווח קצר. כולם הגיבו
במטח רועש. נצמדתי לקיר. עוד לא הגיע תורי והמחסניות היו
מלאות. שלומי לפני חיסל חצי תחמושת וביקש מחסנית. מטען התפוצץ
בסימטה ליד. חיילים ופלשתיני נגזרו ונקברו תחת ההריסות. יעילות
כזו יש רק לשטן, הוא אינו מבזבז זמן. החברה לחצו על ההדק יותר.
קצב חלוקת המחסניות שלי גבר והלך. שלושה נהרגו מלפנים ונשאר רק
עוד אחד לפני שלומי. נותרתי עם מחסנית אחת, למרות שעוד לא
ידעתי את זה. האספקה היתה בדרך, אבל אף אחד לא ידע בדרך לאן או
בדרך של מי ומהי בכלל הדרך.
שלום חנוך עם 'משיח' והוא לא 'עוצר באדום' הסתלסל באוזני,
שאריות מהאי בתאילנד רק שבועיים קודם, יחי הקידמה, מקצרת
מרחקים. איך לא ממש הספקתי לטייל ממש בהודו, רק לראות את
המסכנים ששם, מחייכים בטפשות, לא מבינים כמה אין להם כלום או
מבינים עד כמה יש להם כלום.
חדרנו לבית. הקצין ראשון, שלומי אחריו ובסוף אני. החמישה שהיו
אחרי חטפו טיל ומטען בדיוק כשעברתי את סף הבית. הרחוב התמוטט
לתקופה חדשה של חורבן. בית ראשון נפל רק כמה שעות קודם,  ובית
שני כבר גם. בשמיים חייך השטן, שוב גזירה ושוב קבורה, והכל כל
כך יעיל.
התבוננתי אחורה להבין האם מישהו שרד. יאסר חייך אלי מתמונה על
הקיר שרק שוליה נשרפו ושרון בער מבפנים. רק דו מימד יכול לשרוד
פה הוא חייך בדיוק כשהקצין אמר 'אחרי' וגילה בדרך טבעית
שהמדרגות ממולכדות - הוא עלה על תייל, התפוצץ ונקבר. אחרי,
אחרי אבל לאן, לא הבנתי והוא כבר גם לא אמר. שלומי צעק וירה
בהסטריה.
מחסנית, הוא שאג אלי וקיבל את מה שרצה. המחבל ירה כמו מטורף
ושלומי כמו מחבל עד שחטף, נפל אבל לא נקבר. מעשה ידי אדם. השטן
לא היה מפשל ככה.
נותרתי גבור אחד, יחיד מובחר, שארית של מובחרת. היה לי רגע קצר
לחשוב על החברה והאחות שבבית לפני ששרידי טיפסו על שרידי
המדרגות בדממה של דו מימד. היה שם חוט ניילון נוסף וציינתי
לעצמי שאחרי שהכל יגמר אני צריך ללכת לדוג. בכנרת, בתיכון או
באוקינוס ההודי. אפילו בים המלח הייתי מוכן, חייב קצת שקט,
הראש מתפוצץ לי והדגים לא יכולים לצעוק.
כל צעד שלי היה דרוך לקראתו. חדרתי לחדר. קודם רק הקנה, אח"כ
הצצה, ואז כל כולי, צמוד לקיר, החבר היחיד שנותר לי עליו
יכולתי לסמוך. היתר צעקו אחרי ולא אמרו לאן. רק הוא עוד שמר
עלי ואם היה קורה לי משהו, היה קובר אותי בכבוד.
קיר, קיר, קיר, דלת, קיר, הפתעתי אותו מאחור. הוא פנה במהירות
ועיניו מבועתות. היה לו ברור שזה נגמר עבורו, מט שלי. לחצתי על
ההדק והנקישה נשמעה. דרכתי שוב בהיסטריה ושוב אותו הצליל.
התבוננתי על הריצפה לחפש אולי מפלט אבל כלום, רק חוטי ניילון
שנאספו לרשת.
הערבי התעשת קודם, הקלאץ הסתובב לעברי והחור השחור שלו לתוכי.
הוא דרך וסחט את השנאה אל ההדק. את כל השנאה הפחד, כל מה שהיה
בו מבלי לשמור משהו לעתיד. אבל הצליל היה אותו צליל. גם הוא
נותר בלי כדורים ובלי חברים.
שוב היה תורי אבל כל כך הייתי נבוך ומבולבל שלרגע לא זזתי.
ראיתי אותו מתקרב, מתנפל, שולף, אבל בעיני הכל נראה כהילוך
איטי. כל כך נבוך ומבולבל, כל כך לא אני שהושטתי לו את היד,
פגעתי בסכין והיא נשמטה, ידינו נלחצו כאילו בכוונה. שלום.
רטטנו. מבולבלים. נבוכים. לא מבינים. שלום, שלום, אהלן, סלאם
עליכום.
קרסנו אל הריצפה והתחלנו לבכות. ואז סיפרתי לו על האוקינוס
ההודי. גם שם משתמשים בחוטי ניילון.