[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי ספיר
/
מונופול יום הזיכרון

בערב יום הזיכרון אני יושבת על השטיח שבסלון עם הילדה שלי,
ואנחנו משחקות מונופול. מהטלוויזיות של השכנים מהדהד "אל מלא
רחמים", בשידור ישיר מרחבת הכותל, וקולו המתייפח של החזן הצבאי
נשפך מכל המרפסות וממלא את הכביש הריק שלמטה. אבל אצלנו בבית
הטלוויזיה סגורה. רק הרדיו פתוח ומשמיע חרישית את השירים
העבריים היפים האלה, של ערב יום הזיכרון.
בחוץ עצוב, אבל בתוך הבית הילדה שלי מאושרת. היא יודעת לנצל
טוב מאוד את העובדה שהמחשבות שלי נמצאות במקום אחר, ומשתלטת
בזה אחר זה על רחובות המונופול, מספחת אותם בבתי פלסטיק
כחולים.
היא שקועה כל-כולה במשחק. היא משקשקת את הקוביה בין ידיה
ומגלגלת לשמיים מבט מתחנן, ואז, היא שמה את לשונה בין שפתיה
ופורשת את כף-ידה. מניחה לקוביה להתגלגל על לוח הקרטון.
כשהקוביה נעצרת על אחת הפאות, הילדה שלי רוכנת קדימה ובוחנת את
גזר-הדין.
לאחר-מכן עיניה תרות על-פני הלוח כדי לראות אם הטלת הקוביה
העניקה לה תוצאה רצויה. אם לא, היא עוטה מבט של כלב מוכה,
ושואלת בקול מתפנק: "אמא, אולי אני יכולה עוד פעם. לא יצא לי
טוב". אני יודעת שבגיל חמש וחצי כבר הגיע הזמן שהיא תלמד שצריך
גם להפסיד לפעמים, אבל במקום להגיד לה שעכשיו התור שלי - אני
נמסה ונותנת לה להטיל את הקוביה שוב. אם הפור מניח את דעתה,
היא מניפה את זרועותיה הדקות לאות ניצחון, ופורצת בזעקת אושר
רמה כל-כך - שאני מוכרחה להסות אותה ולהזכיר לה שלא יפה לעשות
רעש בערב יום הזיכרון.

היא ממשיכה לשחק, ואני מסתכלת עליה, עייפה. פתאום אני אוהבת
אותה כל-כך שהלב שלי חורק. כמה שאני רוצה להגן עליה, להסתיר
ממנה את העצב הנורא הזה שלא נגמר, שסוחף את כל מי שפוגשים
בימים אלה כמו איזו סופת הוריקן. אני לא רוצה שהיא תדע מה זה
פיגועים, ואני לא רוצה שהיא תראה בטלוויזיה את  האוטובוסים
המפויחים ואת מיליוני המפגינים ששורפים איפה שרק אפשר את דגל
ישראל, אותו דגל ששתינו תלינו על המרפסת לכבוד יום העצמאות.
אני לא רוצה שהיא תיבהל בכל פעם שצריך ללכת לקניון, ואני לא
רוצה שהיא תתחיל לפחד מזה שבכל פינה יש מחבל-מתאבד, ובעיקר אני
לא רוצה שהיא תדע עד כמה אני מבועתת מכל זה.
אז בשביל למנוע ממנה את כל האיומים האלה, אני כבר לא מדליקה
טלוויזיה בשמונה כדי לראות חדשות, ורצה לסגור את הרדיו בכל פעם
שאני שומעת את הפיפסים מתחילים - ואם פתאום יש פריצה בהולה
לחדר החדשות שלא בשעה עגולה, אני מוכנה גם לזה. בטייפ יש קלטת
שהילדה שלי אוהבת במיוחד, ובטלוויזיה יש תמיד את ערוץ הילדים,
או קלטת של פוקימונים בווידיאו.
אבל יש חדשות רעות שאפילו שאני מנסה, אני לא מצליחה למנוע
ממנה. היא יודעת, למשל, שאבא שלה עזב את הבית ושהוא לא יחזור
יותר. זה קרה לפני חודשיים, אחרי שבועות על שבועות שבמהלכם
הצעקות ורעם הדלתות הנטרקות הרעידו את הקירות שלנו (וגם את
הקירות של השכנים). רבנו על כל שטות בכל שעה, ועשינו את זה -
אני מכה על חטא - בלי לחשוב לרגע על-כך שהילדה שלנו בטח שוכבת
במיטה שלה עם עיניים פקוחות, מכוסה בשמיכה הקטנה עד מעל הראש,
ומחכה שאבא ואמא יפסיקו לריב.
דווקא את הרגע שבו הוא ארז את כל הבגדים שלו לתוך מזוודה
והסתלק, היא החמיצה. תודה לאל. זה קרה בבוקר, אחרי שהורדתי
אותה בגן. כשחזרתי מצאתי אותו במטבח, אחרי לילה שלם שבו הוא
ישן אצל חברים. או אצל מישהי.
השעות שחלפו מהרגע שהוא עזב, ועד שאספתי אותה מהגן, נמשכו לי
כמו נצח. הייתי מטורפת מדאגה. לא ידעתי איך להסביר לה בלי
לפגוע.

אבל הכל עבר חלק. חלק מדי. כשהיא נכנסה הביתה, היא הבחינה
מייד שמשהו חסר. שכל הסממנים לנוכחות שלו בבית נעלמו פתאום.
אבל היא רק הביטה סביבה ושתקה. ולא אמרה על זה מילה יותר במשך
כל החודשיים שחלפו מאז.
בלילה אני משכיבה אותה לישון, מנשקת אותה על המצח ומכבה את
האור בחדר שלה לפני שאני יוצאת. אני עומדת מחוץ לחדר שלה
וחושבת מאיפה לעזאזל אצליח לאגור כוחות לקראת מה שמחכה לי
מחר.

אני ישנה רע. אולי שלוש שעות. אולי פחות. אני קמה והולכת למטבח
פעמיים, פותחת ספר וטלוויזיה ועיתון ורדיו, וסוגרת אותם רק כדי
לפתוח אותם שוב אחרי עוד כמה דקות של נדודים על המזרן, בחיפוש
נואש אחר שינה.

בשש וחצי בבוקר אימא שלי מגיעה, כמוסכם. אנחנו יושבות במטבח
ומדברות בשקט ומסכמות שוב את מה שכדאי לי להגיד לדיינים ומה
שדווקא כדאי להסתיר. אנחנו מנסות לחשוב על כל מה שהוא יכול
להגיד נגדי, ומכינות טיעונים שכנגד. כשהילדה מופיעה במטבח
בפיג'מה ובעיניים חצי-עצומות, אנחנו משתתקות מייד, ואני מסבירה
שאני צריכה לצאת לכמה שעות ושהיום לא תלכי לגן ושסבתא תישאר פה
לשחק אתך עד שאחזור.

המפגש אתו טעון יותר מכפי שחשבתי. מזל שהוא לא מתייחס אלי ולא
ניגש ללחוץ לי את היד, אחרת הייתי מתמוטטת מרוב מתח. אבל דווקא
הדיון עצמו עובר בקלות מפתיעה, כמו לידה מוצלחת. הדיינים
מתעלמים פחות או יותר מכל מה שהוא מלכלך עלי, וקובעים שהכי טוב
לילדה זה שהיא תישאר עם אימא שלה. הוא מבקש ומקבל הרשאה לקחת
אותה כל סוף-שבוע שלישי, ולראות אותה אחרי-צהריים אחד, בכל
אמצע שבוע.
אני אמורה לחגוג. לשמוח על זה שהילדה שלי אצלי. להיות מרוצה
מזה שהוא נדפק ככה. אבל במקום זה אני ממשיכה להיות עצובה.
עצובה שזה נגמר ככה. שכל מה שהבטחנו לעצמנו שלא יקרה לנו,
התממש בדייקנות מפחידה.

בעשר ורבע אני חוזרת הביתה אחרי הקרב. מהנהנת לאימא שלי
שניצחנו, ונותנת לה לרוץ לחדר השני כדי לבכות ולצחוק מרוב
הקלה. הילדה שלי רצה אל בין זרועותיי, ואני מניפה אותה למעלה.
אנחנו יורדות לגינה לשחק. הדגלים שהעירייה תלתה על פנסי הרחוב
מתנופפים ברוח המאובקת, וזה מזכיר לי שעדיין יום הזיכרון.

בגינה יש כבר כמה סבתות ונכדים, מבוגרים בשנה או בשנתיים מהבת
שלי. הילדים גולשים במגלשות ומתנדנדים בנדנדות. הילדה שלי רוצה
גם, אז אני נותנת לה. הילדים לא מתלהבים מהרעיון שיש עוד ילדה
שבאה לגלוש אתם, ונדחפים לפניה כדי לטפס בשלבי הסולם אל
המגלשה. היא רוצה להגיד להם משהו, אבל בינתיים היא נעה על
מקומה בחוסר סבלנות, ומנסה למצוא שנייה של כושר כדי להניח רגל
על שלב בסולם ולתפוס עליו בעלות. אני מתיישבת על ספסל פנוי
ועוקבת אחריה במבטי, מוכנה לזינוק למקרה שהיא תיפול פתאום
ותיפצע.
איפה שהוא משמיע רדיו את הפיפסים של חדשות השעה אחת-עשרה. מתוך
אינסטינקט אני רוצה לזנק אל הרדיו ולכבות אותו, אבל מבינה מייד
שנגד מהדורת החדשות הזו, שאין לי אפילו מושג מאיפה היא בוקעת,
איני יכולה לעשות דבר.
הפיפסים מסתיימים ופתאום בוקעת צפירה. צפירה תובענית ונוקבת של
יום הזיכרון נשפכת מכל הצופרים וממלאת את השכונה. הסבתות ואני
קמות מייד ונעמדות בגו זקוף ובראש מורכן כנדרש. הנכדים -  כולם
ממושמעים, כולם יודעים את התורה - קופאים אף הם על מקומם ברוב
טקס. מאחורי אני שומעת מנוע אחרון של מכונית נכבה, ויודעת שגם
הנהג עומד עכשיו, מרגיש קצת אשם על זה ששם לב לצפירה אחרי
כולם. אי-שם במרחק מצייץ פלאפון ואני מתרתחת על החוצפה של מי
שנזכר להתקשר דווקא עכשיו.
ואז אני מביטה אל המגלשה ונחרדת למראה עיני.

הילדה שלי, כולה צחוק, גולשת בה, נוחתת אל מגרש החול ומייד
רצה בחזרה כדי לטפס ולגלוש שוב. המגלשה כולה שלה למשך שתי
דקות, והיא יודעת את זה. והיא מוציאה לשון לילדים האחרים,
שרותחים מעצבים אבל לא מעזים לזוז כי הם מפחדים מסבתא. והסבתות
מביטות בילדה שלי, מזועזעות, ואז יורות בי מבט אלכסוני מאשים.

אני מרגישה צורך לרוץ אל הילדה שלי, לתפוס אותה בזרוע ולהרחיק
אותה משם בכעס, אבל פתאום מבינה שאני לא כועסת בכלל. שאני
מאושרת בשבילה ומתגעגעת לימים שבהם גם אני יכולתי להתנהג כאילו
אין ימי-זיכרון ופיגועים והורים גרושים בעולם.

והצפירה נמשכת וממסמרת אותנו למקומותינו. ורק הילדה שלי מתגלשת
ורצה, רצה ומתגלשת. והצחוק שלה מתנגן בין העצים והוא רענן כמו
בוקר ראשון. ואני חושבת על זה שבעצם יום הזיכרון שלנו הוא יום
העצמאות שלה.

וכשאני חושבת על זה שאני חושבת על זה - העצב נגוז לו ואני שוב
מאושרת, לפחות עוד עשרים שניות עד שהצפירה נגמרת ומהרדיו מודיע
דן כנר שבזה הרגע התקבל דיווח ראשוני על פיצוץ שנשמע במהלך
צפירת הדומייה, באזור שוק מחנה יהודה בירושלים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ורק שתדעו לכם
שכל הסיפור הזה
עם הצב זה סתם
תעמולה של
העיתונות
השמאלנית
העויינת!

- שפן קטן מגן
על עצמו
באכזריות של...
טוב, שפן קטן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/4/02 7:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה