עשרים ואחד אלף מאה שמונים ושתיים פנים, מביטים אליי מתוך
תמונות, אלבומים שלמים מסודרים בערמות בגן העדן של אלוהים בחדר
סגור במנעול ושרשרת , הוא שומר אותם שם- מחביא ראיות.

ובעולם שלמטה , אם מתייסרת , לא מבינה מי לקח לה את בנה וצפירה
עמומה שללב היא חודרת מרעידה גוף קפוא משנאה.
רק בגן של אלוהים שום צפירה לא נשמעת ,רק ציוצי ציפורים עליזות

הוא, עוד לא הבין על מה כל הרעש ועל מה נשפכות הדמעות..
הוא אומר"תסתכלו על הכוס המלאה תשכחו מהריק שנוצר, תמחקו
זכרונות ,תשרפו התמונות, תקברו ותגידו נגמר!"

ועכשיו שעברו כבר מספר שבועות ,אני תוהה ,מה עוד נשאר?
אבן גדולה, פרחים נבולים והעולם מסתובב ואינו נעצר.

אך על אבן אחרת שנמצאת בליבי חקוקים זכרונות מעבר וחוקי הזמן
לא פועלים עליה ,מצבה שהמוות נתן. כי לך אלוהים יש אולי בעלות
על גופנו , בוחר בין מצב on ל off .
אבל הנפש שלי ,הוראות ממך ,אלוהים,כבר מזמן לא מקבלת והיא
זוכרת בטינה כל מעידה ומעידה.