היא שכבה על המיטה. ידיים מחבקות אותה. היא ידעה טוב של מי
הידיים האלה, והן לא היו שלו. היא החזיקה אותן, מלטפת אותן.
היא ידעה מה התאריך. מחרתיים יום השנה שלהם. היא חייכה, מתענגת
במחשבתה על הכמה רגעים שהיא דיברה איתו. עם הנסיך שלה,
האביר, זה על הסוס. היא התקשרה אליו מוקדם, שהיתה לבד. "אמא
שלי קנתה לי סט תחתונים חדשים, ליומולדת. הלוואי שיכולת לראות
אותם" היא אמרה בלחש. "את יודעת שהייתי אוהב אותם" הוא לחש
בחזרה. כן היא יודעת. היא יודעת שהוא אוהב אותה.
"יש לי מישהו אחר, שיראה אותם",
"אני בטוח שגם הוא אוהב אותם".

היא אהבה אותו כל כך. ועכשיו שהיא החזיקה בידיים האלה-שלא-שלו,
היא אפילו אהבה אותו יותר. היא חשבה קצת, של מי הידיים האלה.
לא יכול להיות שמישהו יחזיק אותה והיא לא תדע, בשביל להגיד לו.
אה. כן. היא יודעת של מי. היא אפילו יודעת מה שם המשפחה שלו,
שזה הפחיד אותה. בתור סתם מישהו היא לא אמורה לדעת את זה. אז
היא חשבה מה עוד היא יודעת עליו. וככל שהיא חשבה היא גילתה
שהיא יודעת יותר מידי. כמו מי ההורים שלו, איפה הוא עובד, והיא
אפילו זוכרת את השיחה הראשונה שלהם. על חיים אחרי המוות. הוא
אמר שהוא מאמין בהם, בחיים אחרי המוות כלומר. היא אהבה את
המאמינים. הוא אמר שגם סבתא שלו מתה, היא אהבה את אלו שמתו
להם. היא אהבה גם את המדוכאים, ההתאבדותיים, ההומלסים,
"הבעייתיים". ובכלל את כל מי שפרנס את מועדוני אלנבי, ובעצם
הגיע לשם רק בשביל לשתות. בשביל לשכוח את כל הכאב. היא לא שתתה
בשביל לשכוח, להפך. אבל היא בכל זאת אהבה אותם. וכל לילה, בשנה
האחרונה, היא הכירה אותם יותר ויותר. היא אהבה להכיר אותם. היא
אהבה לזיין אותם. היא אהבה קז'יואל סקס. היא גם דיברה איתו על
זה. בשיחה הראשונה. עם ההוא שמחזיק אותה. הוא אמר שהוא חושב
שזה יכול להיות סתם, וזה יכול להיות לא. היא אמרה שכדאי שיודה
בזה, מין מזדמן, עם כל הכבוד, נועד בשביל למלא חסך נפשי, או
הורמונים ודברים. לא יותר מזה. הוא לא הסכים אבל היא ידעה עמוק
שהוא מסכים.

כמו שהיא ידעה עמוק שהוא מבין.

"אבל. למה?"
"פשוט אני לא מוכנה לקשר כזה איתך." הוא לא מבין. "זה קז'יואל
סקס שנהיה פחות קז'יואל ויותר," היא עצרה לחשוב, "רגיל.
יומיומי. כמו תרופה"
"את משווה אותנו לתרופה?"
"אני רק אומרת שזה נהיה יותר מידי ועדיף שנחתוך את זה עכשיו.
זה לא שאני לא אוהבת אותך, אבל אני יודעת שאתה מבין."

הוא הבין. כולם מבינים, בדרכם. היא ידעה את זה. היא אפילו לא
היתה צריכה להתעלם מהערות ה"אני לא מבין" שלו. למרות שהיא באמת
לא שמעה אותם. היא ידעה שהוא מבין. ידעה בפנים. הוא הבין שהוא
לקח את התיק ויצא מהדירה. הוא הבין שהוא ראה אותה על החוף עם
אחד אחר ואבסלוט ודקה.

"יום השנה שלנו, מתקרב"
היא חייכה לנסיך שלה. היא יכלה לשמוע אותו מחבק אותה דרך
הטלפון. תודה להמצאה הזו שהיא קיימת. הוא דיבר איתה קצת, קצת
על הצבא, היא לא אהבה לשמוע על הצבא, אז הוא לא סיפר הרבה. סתם
בשביל שתדע. שלא תחיה בפנטזיות.
"אמא שלי חושבת שהקשר ביננו לא בריא לי"
איכשהו, למרות הכאב האישי שלו, הוא ידע תמיד מה לומר. הוא
אפילו אמר את הדבר הכי נכון שהיא יכלה לשמוע באותו הרגע. כמה
היא אהבה אותו.

ביום השנה, אחרי כמה טלפונים מאנשים שהתקשרו לברך אותם, בדרכם.
היא התלבשה יפה בשבילו. היא הגיעה לביתו, וריח פרחים מילא
אותה. הוא אהב פרחים. כמו ילדה בת שבע, הייתה צוחקת עליו. היא
לא הביאה לו פרחים, לפעמים היתה מביאה, היום לא. סתם ככה. היא
הסתכלה עליו שם, חייכה, ואז עלתה ונשכבה על המצבה שלו. ככה היא
אהבה אותו.