מוקדש לחלוטין לכל השכולים באשר הם.
וגם לטולי

אינני יודעת מדוע בחרתי דווקא בערב יום בזיכרון כדי לעדכן אותך
באירועי השנה שחלפה. אבל עובדה שחלפה עוד שנה, ואני עדיין כאן
כותבת לך באמצע הלילה מכתב אישי שלעולם לא יגיע אליך. אל נא
תבכה כשתקרא אותו. יכולה אני לראות בדמיוני את פניך החלקות
מתקמטות מצער. אבל בבקשה- שמור על ארשת רגועה והעמד פנים,
בשבילי, שהכל בסדר.
הבטחתי לעצמי שלא אבכה השנה. אבל כשאני מסתכלת לשמיים בזמן
הצפירה, רואה אני את נצנוץ הכוכבים- כל אחד מזכיר לי את עיניך
הנוצצות, ואני נתקפת שוב בהתקף של עצב ובדידות. כל פעם שהשמיים
נעשים מעורפלים, אני יודעת שאתה בוכה. בזמן האחרון זה קורה
יותר ויותר. אתה בסדר שם למעלה? היום היו השמיים מנצנצים
ובהירים מתמיד. וודאי הסתכלת עלינו בעניין רב. זה בטח מוזר לך.
בבקשה- הפסק לבכות והתחל לצחוק! תן לנו שמש וציוץ ציפורים,
לילות בהירים על המצפים. שנוכל כולנו לראות את כוכבינו, וכך גם
אתה תוכל לראות את כולנו!

פעם, מזמן, בקשת ממני שלא אבכה כדי לא לעשות לך עוד יותר עצוב.
אני ממש מנסה, באמת. אז ליתר בטחון העמד פנים שהעיגולים
האדומים מסביב לעיניים הם מאנמיה, ולא משעות בלתי פוסקות של
נדודי שינה, שהשקיות מתחת לעיניים מעייפות כרונית ולא מאין
ספור שמעות שנשפכות. תחשוב שאני בוכה כי החלקתי באמבטיה, ולא
כי אני מתגעגעת. בבקשה!

אני מתגעגעת אליך כל כך, ואתה חסר לי. כל דבר שלך שאני מוצאת
מעביר בי צמרמורת ואני לא מסוגלת להמשיך. כל מקום שהיינו בו
ביחד נחשב אסור מבחינתי. אז אני כבר לא יוצאת. בערבים, אני
עולה על הגג ומסתכלת עליך. אין לי בעיה לזהות. אתה הכוכב הכי
מנצנץ, הכי גדול והכי יפה בשמיים. ואתה כולך שלי.

אני שוכבת במיטה, הרגליים כנגד הקיר, הדמעות זולגות המהופך
ומרטיבות לי את השיער. כולי מלוכלכת ודביקה מרוב בכי. את
העיניים בקושי אני יכולה לפתוח.. עכשיו כבר יום הזיכרון, אחרי
חצות.
המכתב הארור הזה- אני לא יודעת מה לעשות איתו. אני לא רוצה
לשרפו, אבל אני גם לא רוצה לסיימו. ככל שאני ממשיכה לכתוב, אני
נאחזת בשורשיך הנטועים עמוק בתוך אדמת הארץ.
אבל אני חייבת לסיים. אז אהיה פה גם בשנה הבאה. כרגיל. כמו כל
שנה.
תרגיש טוב ותאהב.
ותאהב.
ותאהב.