[זה ארוך ומייגע
ולסכיזופרנים שבינינו - ראו הוזהרם]
אגב, הסיפור מבוסס על מאורעות שהתרחשו אולי, שמות הנפשות
הפועלות שונו מפאת צנעת הפרט והסוביודיצה
......................
אני מתעוררת ברכות, קוברת פני בכר בפעם האחרונה, נושמת אוויר
של שינה שאבדה.
שברירית שנייה ולא דקה מאוחר יותר, שולחת רגל מהססת פוגשת
בריבוע מרצפת, נושקת בבוהן חמה על פני אבן קרה.
קמתי.
נגמר, תום ונשלל ממני הלילה וזה סופי באופן מוחלט.
אני בוהה בקווי המרצפות, גוררת עצמי למקלחת... תחת זרימה כואבת
של מים, אני מהמהמת נעימתו הצורמת של צפצוף השעון, נזכרת בערגה
במיטה החמה, בשמיכת הפוך, בסדין הסתור...
זהו, עומדת נוטפת ודומעת מול מראה מקדירה ומעורפלת, מזכירה
לעצמי בפעם המליון ואחת, להסיר את המסקרה לפני השינה.
מברשת השיניים שלי מקרטעת בסיבובים הולכים ונחלשים, אני מלכסנת
מבט למברשת הישנה ענושה בפינתה, ... לא! הבוקר נסתפק בצחצוח
המקרטע של החשמלית.
מוזגת לעצמי בוץ מהול בגיהנום, טועמת מרירותו הממותקת ומזמנת
דחוף ישיבת צוות.
יש בקרים שאני מקיימת ישיבות מצומצמות של מטבחון קטן, אבל לא
היום, היום חשוב לי שכולם יהיו... היום יותר מבכל יום אחר - לא
צריכה מהם שטויות.
הם זורמים לאט, נכנסים אפופי שינה, מפהקים... מוסה בפיג'מה
רוטן, קרן שקטה באופן מחשיד, אייל נינוח כזה על הבוקר, רומי
מגיעה עם חצי פרצוף מצוייר, מדיאה קורנת במיוחד...
אני מעיפה מבט מסביבי, סופרת בקול דומם 30 חברי צוות... שיט,
בספירה האחרונה היו 36 , אני מנסה לדלות מזכרוני הלום הבוקר את
שמות הנפקדים, נזכרת רק בנוח וגאיה , אני מפטירה בלאות שאלה
לחלל "איפה כל היתר?"
חוסר התייחסות כללי וגורף פוגש בדציבלים מהדהדים של שאלה
שהולכת ונגמרת... אני מפטירה קללה עסיסית ורועמת בכחול ייצוגי
"עוד פעם הרגתם לי אישיות?"
פתאום למדו לשתוק הנבלות! הלוואי שישתקו כך כל היום! נראה
אותם...
אריס מתלחששת עם מוסה, אני קוטעת את דבריהם באחת ומפטירה בקול
מהדהד "כן, אריס מה יש לך להגיד?"
אריס מאדימה מכעס וסונטת בי בשריקה "אם את כבר שואלת, אז אתמול
כשישנת, נפגשנו אני ואחרים על כוס קפה... ונראה לנו שצריך
לקיים מחדש הצבעה נוספת לאישור החלטה מס' 15879, והפעם [היא
מדגישה ומטעימה],אנחנו מציעים שהפעם ההצבעה תהיה חשאית", היא
עוצרת שנייה לגמוע אוויר לראותיה ופוערת פה אדום להמשיך ...
ולי אין סבלנות לויכוחים עקרים על הבוקר, אני משתיקה אותה
בהינף יד ומפטירה בקול שמסתלסל בערבסקות של מרלברו לייט, שאין
לי, לא הזמן ולא הכוח לערוך מחדש הצבעה בנושא.
אני עוזבת אותם, נכנסת לג'ינס וחולצה לבנה מכופתרת.
שיט, אני מתבוננת במראה, החולצה מקומטת ... ראבאק, כל כך הרבה
אישיות ולא אחד שיודע לגהץ... נועצת פתק צהוב על פני תא אפור
רוטט, כדי שאזכור בפעם הבאה להנדס גנטית באופן אישי, פרי
באושים נוסף שלמיטב הבנתי או לא, היכה שורש במוחה של אישיות
מאן דהיא .
מעבירה מסרק מהיר על גלי שיערי ושומעת אותם מתלחששים מאחור...
זה לא יגמר ככה, הם יעשו הכל כדי לשנות את ההחלטה... אני
מברישה את קולות לחשיהם ממוחי הקודח, מהר יותר וחזק יותר,
תולשת מפעם לפעם קצוות שערות בהירות... ססססססמאק הם לא יודעים
גבולות!
זהו! צריך לשים לזה סוף!
אני מפנה פני אליהם וזורקת בשקט מתכתי "שיהיה לכם ברור, היום
הפרזנטציה! מילה וחצי מילה, לא רוצה לשמוע מאפ-חד".
אני שומעת אותם מתלחששים מאחור, צועדת לכיוון הדלת רואה בזווית
העין כיצד רובם מצמצמים רווחים אחרי, אחרים בלהט הויכוח
מתמהמהים מאחור ... הפעם אני לא מחכה לאף אחד... נועלת אחרי את
הדלת בשתי סיבובים ליתר בטחון.
הנותרים מאחור, הולמים בדלת בפראות, שימשיכו להלום עד שנחזור,
כבר לא משנה לי כלום, השכנים כבר לא יודעים מה לחשוב, רובם כבר
חושדים מזה זמן שהבניין רדוף רוחות...
שיבושם לנותרים מאחור.
אנחנו ההולכים לעבודה מצדיעים להם באצבע משולשת.
במסלול הקבוע, גלגלי המכונית צורמים וחורקים על פני כבישים
שחוקים, התנועה מזדחלת לאיטה בקשת לינארית של פח , מתכת
וערפילי עשן מפוייח.
בצידי הדרך דגלים שתומי עין תכולה מתנוססים בגאווה שבורה,
בצמתים מרכזיים שוטרים זרחניים, חיילים בפריחה של זית...
והמוזה שלי פינתה מקומה למרה שחורה.
מרה כזו עתידה לנתץ אבני יסוד הדמוקרטיה האוטונומית שבנינו
יחדיו בדם יזע וייסורים, אני מטיפה לעצמי מסקנה שבדיעבד, אולי
הייתי צריכה לכונן דיקטטורה נאורה...
ראשונה בין שווים אני חושבת לעצמי, אני לא עושה עליהם רושם
מיוחד והם כמו אזרחים של כבוד מפעם לפעם, כופים עלי רצונם,
בהליך דמוקרטי קביל של עריצות הרוב.
מה כבר עשיתי?
על סף פיצוץ על רקע דמוגרפי החלטנו ביחד, כ-ו-ל-ם בהצבעה
פומבית, לשלול קיום יחסי מין עד יעבור זעם.
אז נכון, המה כולם אנשי כבוד - כולם שטופי זימה ואולי הפתרון
מעט קיצוני... אבל עד שיקפידו להזדיין באמצעי מניעה אין פתרון
אחר.
אני לא מוכנה לאכלס את האונוטומיה שבי - יתר על המידה. די לי
ורב לי, בנוכחים שחלקם הגדול, בצפיפות דעתי, בחינת פרסונות נון
גראטה.
אז, בישיבה כ-ו-ל-ם הסכימו, אבל הצהרות לחוד ומעשים לחוד, כבר
שבועיים תמימים הם נוקטים באמצעים אלימים לכפות דעתם עלי...
טובחים באישיות כאלה ואחרות כדי לפנות מקום של כבוד לשיבוטים
עצמאיים פרי אינטרס סוציופטי... נראה אותם... מצידי שיטבלו
בנהר של דם...
ראבאקקקקק, המאבטח הזה מוציא אותי מדעתי משחק עצמו כמי שאינו
מכיר אותי, עוד פעם דורש שאראה לו כרטיס עובד ... אין לי כוח
להתווכח הבוקר וחוצמזה אני כבר מאחרת... אני דולה ממעמקי
הויגאנה את הקול הכי מתחנחן ושואלת ברוך "ע', לא הגיע הזמן
שתכיר אותי? מה יהיה? כל בוקר נעבור את זה?"
הוא מתבונן בי במבט עיוור שכולו חום מנוקד בענבר ומפטיר, "לא
יודע מי את!" "לא צריך לדעת אותך...יש נהלים וכללים, למה
לעזאזל [הוא מקנח בנביחה] את לא שמה מדבקה על הרכב?!"
אני מורחת חיוך מאפיל, חושפת לעיניו את ניביו של זאב ומוציאה
באיטיות מכוונת את הכרטיס, טור המכוניות שהתארך מאחורי רכבי
מאבד מסבלנותו וצופר בחוסר נוחות נוכח ההתחנחנות וחוסר ההענות
שביני לבינו.
ב-ו-ק-ר, אני מחייכת במשרדי לקירות דוממים הכורעים תחת נטל
הסוריאליזם הממוסגר שכפיתי עליהם... מאז שרצחו לי את גיא,
ההומו פאבר שלנו, אני מאושרת יותר בעבודה.
נ-פ-ל-א-א-א-א-א-א
אולי בעצם לא... סוסת העבודה שבי זנחה כל עול, מדיאה כרתה ראשה
וקבעה אותו בחרטומה של מפרשתי. אני מפליגה לי וצולחת גאות
ושפל של חמשת הימים ובירכ(ת)יי רוח אחורית...
מזל שאני עדיין מצליחה לתזמר מספרים כמעשה הרמוניה, על פני
שורות ותאים בגליונות אלקטרונים מרצדדים, כי אחרת תבוא עלינו
כלייה.
הפרזנטציה!
אני עורמת בחוסר חשק נמהר, ערימות של עצים מתים, היער המת שלי
שורץ גרפים ונמלים שחורות שמתנהלות בטורים משורטטים ... אני
חושבת לעצמי, שאולי יש לי מזל שרצחו לי את נוח כי אחרת הוא היה
מתעקש לשלח לחופשי, את כל החיות הפצועות שאסף לחיים באושר ירוק
ומרקיב .
אני משננת לעצמי, "אין רע בלי טוב" וחושבת שאולי זה ההפך אבל
לא טורחת לתקן... לאה שבי מבכה מותו בטרם עת של נוח... אני
מוחה דימעה שנשרה וקוראת לג'.
ג' היא המזכירה החדשה שלי, היא מגיעה לחדרי ומחייכת לי חיוך
מושלם מבית מדרשו של דיור, אני יודעת כי גם לי יש אחד כזה צפון
במגירת האיפור...
אני מעבירה לידיה המטופחות דיסקט שחור, עליו מדבקת אבל מלבינה
ומנחה אותה להדפיס את הקובץ ב - 10 העתקים.
לצלילי המדפסת החדשה שפולטת בקצב של 8 דפים צבעוניים לדקה, אני
חושבת לעצמי, כמה זמן היא תחזיק מעמד??
אייל, מבקש ממני להיות נחמדה יותר אליה, הוא אומר לי שהיא
מקסימה, אני חושדת בו שנתן בה עינו, אבל כשהוא מתעקש בדרכו
החיננית אני לא יכולה לסרב.
אני זורמת עם המספרים, מפרטת בפרטי פרטים תחזיות שערכתי על
בסיס היקפי פעילות בשני הרבעונים האחרונים, מתריעה מפני
גרעונות צפויים ומדגישה נחיצותו של קיצוץ בהיקף של כ - 25% כדי
לעמוד במגבלות התקציב הקיים.
מפעם לפעם וכדי להסביר להם את המתודולוגיה שעומדת מאחורי
המסקנות הכואבות, אני מכוונת אותם לעלעל ולעיין בדף כזה או
אחר, הם נשמעים לי בהתמרמרות כמו ילדים שננזפו. הפנמתי כבר דיי
מזמן שהם לא אנשי (מ)ספר וגרוע יותר הם סולדים מחרקים, אז אני
דואגת תמיד לצייר להם בצבעים בוהקים גרפים.
מי שרוצה להתעמק מוזמן אני זורקת כפפה לאוויר מיוזע ויודעת
בוודאות שהסבירות, שמישהו ירים את הכפפה ויכנס לזירה עומדת, על
לא יותר מפרומיל.
אני מלכסנת מבט ובוהה ב-נ' מחכה לאישור הקבוע... שירים כבר
גבה ויחייך ... שבריר של שנייה מיותרת שהוא מתמהמה אבל, לבסוף
הוא מחייך... אני משחררת אנחת רווחה רופפת וחותמת בחיוך של
מנצחים... "אם אתם צריכים אותי, אשמח לעמוד לרשותכם".
יצאתי.
אני סוגרת אחרי דלתות עץ דובדן, משתהה מעט ומטה אוזן לשמוע
התרשמות ראשונית... "נ', כל הכבוד ... הבחורה מוכשרת ושולטת
בחומר... נו, בעצם מה הפלא? למדה מהכי טוב... ".
אני חותמת עץ בעץ בנשיקה שקטה, וצועדת בצעדים מהירים למשרדי.
אני נוחתת בעייפות של אקסטזה שהגיעה לסיומה, לתוך כיסא העור
שלי ומזמזמת לג' שתכין לי קפה שחור.
למען הסר ספק, אני מטעימה ומדגישה, שתמתיק אותו בכפית שטוחה של
סוכר... שבועיים שהיא כאן ואני טועמת ויורקת את הקפה שהיא עושה
לי... עדיין לא למדה לעשות אותו כמו שצריך...
אני לוחשת לאייל איום סרק ואומרת לו, שאם גם הפעם , פאר יצירתה
לא ידגדג לי את בלוטות הטעם... אני מעיפה אותה לכל הרוחות...
אייל, לא מתייחס הוא למד להכיר אותי ולדעת מתי אני מתגרה בו
ומתי אני רצינית... אני ממנה אותו להיות בא כוחי, ולמסור תודה
מקרב סרעפתי לכל היתר על ההתנהגות המופתית.
סססססמק, הקפה מבחיל במתיקותו, אני שולחת את ג' להביא לי מהקפה
הסמוך לאטה.
הבטן שלי מתחילה לקרקר מרעב, אייל מציע שנרד לאכול במסעדה
החדשה שפתחו במורד הרחוב... אני מכווצת גבינים בהירים סוללת
בינותיהן קו רכבת תחתית ועילית ומסננת "היום לא מתחשק לנו
למות".
תיבה של שרצים פתחתי, והם מתלהמים בי בויכוח חסר משמעות מי
צודק ומי טועה במלחמה הדפוקה הזו ... הם מצטטים לי את יואל
מרקוס וזאב שיף ... הויכוח מתחמם מוסה נעלב בשם הגזע הערבי
והדת המוסלמית כאחד, כשהטונים עולים...
נמאססס לי, אני מרימה טלפון למחלקת המינויים של הארץ ומבטלת את
המנוי, "אבל למה?" שואלת המוקדנית, "ככה" אני עונה לה, היא
מאוד אדיבה ולא אומרת לי שככה זו לא תשובה, היא שואלת אותי
בנועם מלאכותי "את לא מרוצה מהשירות?", אני עונה לה שדווקא כן,
"אז מה הבעייה?" מה אני יכולה לומר לה? שאני מבטלת את המנוי
בגלל שאני רוצה לבודד את כולנו מהטירוף? לנחם אותנו במעטה של
בורות וחוסר עניין? אני עונה לה שבשלב זה אני מעדיפה לבטל את
המנוי ואני לא רואה מדוע אני צריכה לפרט את הסיבות לכך...
השרב הורג אותי והמזגן יותר משהוא מקרר אותי, מקומם אותי
בזמזום מקרטע ובלתי פוסק... אני מבקשת מג' שתזמן את טכנאי
המיזוג לבדוק את העניין.
אני פוסעת בחוסר מנוחה בחדר, מנסה לעשות סדר במחשבות שמתרוצצות
לי, מנסה לקדם עדיפויות ולדחות אחרות ... מישהו דופק בדלת...
א' נכנס בצעדים חולמניים, ש-ל-ו-ם הוא מחייך לי בעיניים ירוקות
בוהקות... אני מתבוננת בו ואני מרגישה כיצד הכעס מתחיל לפעפע
בי, לבה רותחת גולשת בעורקיי ... אני מרימה קולי ושואלת את ג'
מתי יגיעו הטכנאים, "עדיין לא התקשרתי" היא עונה לי בשקט מופתי
"למי את מחכה?" אני רועמתתת
א' מתבונן בי, אני מתבוננת לו בחזרה בגובה העיניים... "אז מה?
עוד פעם אתה נוחת מבלי להודיע מראש? מה עכשיו?"
מדיאה ואריס נהנות מכל רגע, הן ניזונות מהכעס שבי, אייל מנסה
להשרות אווירה נינוחה בהצלחה לא מרובה.
א' מחייך לי חיוך חסר, שפתו העליונה הימנית מתוחה כלפי מעלה
יתר על המידה, אני רוצה לסמטר את החיוך שלו, העדר סימטריה של
איברים מוציא אותי מדעתי...
"אז, מה שלומך?" הוא מתנגן לו לאיטו, אני נחלצת לאחור ומתיישבת
"כרגיל" אני נובחת, לא יודעת למה הוא תמיד מצליח להוציא אותי
משלוותי. אני יושבת והוא עומד, חוסר השיוויון שביחסי הגבהים
שביני לבינו מקומם אותי, "שב" אני מצביעה על הכיסא שמולי, "נוח
לי בעמידה" , "אם זה מה שאתה רוצה, תעמוד עד שתתייבש" בסוף
הוא קורס תחת המתקפה שלי לתוך הכיסא המוצע.
אנחנו עוברים על ספרי התקציב, בודקים פעילות בתקנות בתקופה של
השנה אשתקד והנוכחית.
הוראת תשלום לא ברורה שסכומה קטן באופן משמעותי מחשבונית המס
שצורפה לה, מעוררת בו את יצרו הרע של המבקר שב-א'... "מה זה?"
הוא שואל בנינוחות מסווה כוונות רעות בנועם של מילים , הממממ,
אני מבקשת דקה את התיק ובודקת את תוכנו... מנסה להזכר מה קרה
בחודש אפריל 2001 , אני מתחייכת לאיטי כשאני נזכרת ... "מה
הבעייה?" , "הסכומים לא תואמים" "אתה צודק, אבל כאן הזדכנו על
סכומי הוצאה בתחום אחריות הקבלן", "למה חשבונית הזיכוי לא
מצורפת?" אין לי תשובה "מישהו שכח לתייק אותה, על מה המהומה?"
"אתה מוזמן לבדוק באגף תשלומים..".
ככה עוברות להם שעות הצהריים בדיונים בלתי פוסקים הוא מחפש
אותי ואני מוציאה לו את הרוח מהמפרשים...
מפעם לפעם אני מתבוננת בו בחטף, גבר נאה אין מה להגיד, האחרות
שבי, נופלות שדודות למראה חיוכים חסרים שהוא מגניב מעת לעת
ואני, אני סולדת מהחיוכים שלו, מהנינוחות שבו.
הוא מרגיש נוח, פושט את ידיו על השולחן אני מתבוננת בעורו
השזוף, בזרועותיו החזקות ובזווית העין אני קולטת את מחוגי
שעונו מצביעים בזווית ימנית המחוג מראה במיקומו האוניברסלי על
השעה 13.00 .
"טוב כבר שבע, הגיע הזמן ללכת" אני קוטעת התעמקותו בחודש ינואר
2002, "נמשיך בהזדמנות אחרת" , "תודיע מראש לפני שאתה מגיע".
הוא מחייך לי את החיוך החסר המפורסם שלו ומהנהן, ואני יודעת
בבטחון גמור שהוא יחזור ויפתיע אותי.
הוא נחלץ לאחור, או לפחות ככה הייתי רוצה לחשוב ויוצא בצעד
בוטח מהחדר, אני מתבוננת במסגרת מתכת החלון שתוחמת שקיעה של
זהב... אני מתרוממת ומתחילה לעשות דרכי לכיוון היציאה.
בדרך, הדלת הימנית השלישית בלובי שמוליך למעלית פתוחה קמעה,
אני שומעת את נ' מפטיר בקול רועד "מה את חושבת לך? אני נהנה
להשאר כאן כל ערב? עבודה זו עבודה אני אגיע מאוחר יותר".
אשתו של נ' מהלכת עליו אימים, לא שאני לא מבינה אותה ... אין
עשן בלי אש.
הלכתי.
התנועה זורמת, מגיעה במהירות מחנה בכשרון רב ותופסת שני מקומות
חנייה... אני עולה בעייפות מדרגות של קומה אחת ... אני שומעת
את הלמות הדפיקות ... אני פותחת את הדלת, הם מקיפים אותי,
צורחים עליי איך אני עושה דבר שכזה .
אני עייפה.
אני רעבה.
סחוטה.
אני פושטת גי'נס וחולצה מכופתרת שעשו מלאכתם נאמנה היום, נכנסת
למקלחת ופותחת את ברז המים הקרים כדי להשתיק את כ-ו-ל-ם.
זרם הטיפות עושה את שלו, פתאום אני נזכרת שלא הבאתי ולו דבר
וחצי דבר לקיבתי המסכנה.
מדיאה מציעה לבשל, אני פוטרת אותה בלאו מוחלט, הבישולים שלה הם
בחינת קטסטרופה גסטרונומית בלשון המעטה, פרט לכך ולמרות
השתדלותה במטבח מפעם לפעם, עדיין לא הצלחתי לסגל לעצמי אנינותו
של טעם קניבלי.
אני פוסעת לעבר המטבח, פותחת מקרר ובוהה בתכולה ריקה: גבינה
שפג תוקפה ולא טרחתי לזרוק, 2 עגבניות , קופסת שימורים של
מלפפונים חמוצים, בקבוק יין שרדונה ריק למחצה ועלי ריחן
שמתחילים להשחיר ...
אני נמלכת בדעתי האם כדאי לקפוץ לסופר ולקנות משהו... בסוף
מחליטה להזמין משלוח תיאלנדי לאחראי המשמרת אני מבקשת לא לשכוח
לצרף לי מקלות אכילה.
השליח מגיע, פותחת לו את הדלת לרווחה הוא מוריד את הקסדה חושף
טור שיניים מחייכות ומניח על השולחן תכולה של קופסאות פלסטיק,
הוא מפרט לי זה הפתאי, וזה הפט-קרפאו, מצביע על קופסא זעירה,
רוטב חריף, על עוד קופסא רוטב סויה, וביקשת גם צ'ופ סטיקס הוא
מסיים לחייך ומפטיר בשקט, שיהיה בתיאבון ואני נודבת לו טיפ
מכובד ומשלחת אותו לחופשי.
אני מוזגת לעצמי יין שרדונה שהצטנן במשך שבוע ומזמינה את כולם
לשבת אל השולחן.
מוסה מתחיל לאכול עם הידיים, קרן מתבוננת בו בשאט נפש, מדיאה
שולחת מזלג ומתמוגגת על נתח ברווז, אייל מעדיף את טעם הבוטנים
של הפתאי , אריס מתבוננת בהם אוכלים ומחייכת בעיניים רושפות,
זאב מציע לה לחלוק איתו...
אני בוהה ב - 27 אנשי הצוות שלי אוכלים בדממה, כן, זה היה צפוי
הרגו לי עוד 3 היום...
אני עייפה מכדי להתחיל מריבה בנושא, נותנת ליין לעשות בי זממו
...
אני משאירה אותם במטבח ומדליקה את קופסת הטלוויזיה, מעמעמת את
הקול וצופה בצלליות שעל הצג ... צלצול טלפון צורם קוטע חוט
מחשבה שלא הייתה לי... אני מתרוממת בכבדות שרדונית ומרימה את
השפורפרת.
ע' שואלת אם בא לי לצאת לשבת עם חברים, כולם יהיו היא מבטיחה
לי במתק שפתיים אני מוותרת.
"לא הערב חומד", "אני שפוכה מעייפות... נדבר מחר" .
אני מנתקת ומוציאה את הכבל מהשקע, ושוקעת שוב לספה המזמינה,
מעניינת בזווית העין, בעיתון שנזנח על שולחן הזכוכית, תוהה
היכן הניחו את מוסף כלכלה... בסוף אני מוותרת.
אני פורשת לחדר השינה, הם חוזרים לסלון מגביהים את ווליום
וצופים בסרט אימה, אני מבקשת מהם שינמיכו, הם לא מתייחסים ...
אני צורחת להם שינמיכו את הווליום, הם לא מתייחסים... אני על
סף מרחץ של דמים כאן, אייל מבקש מהם בנועם להתחשב בי הערב ...
הם מנמיכים.
תודה לאלילים.
אני שוקעת לתוך כרית, מעמעמת את האור ובוהה בנקודות צבעוניות
פרי דמיוני העקר... ראש הסוסה הכרות, צוהל לי לילה... הם
מגיעים אלי לתוכי בזה אחר זה, נושקים לי נשיקת לילה, חורזים לי
שירי ארס, אני מתמוגגת בלכידות הזמנית שלנו הלילה, אני מקשיבה
לכל אחד ואחת אוהבת את כ-ו-ל-ם.
אנחנו נרדמים לקול הלמות פרסותיה של סוסת הלילה שמדהירה בנו
חלומות סיוט עד לבוקר הבא...
|