דום. צפירה. הרבה אנשים עומדים באנדרטה, חלקם בוכים. והאש של
הלפידים מחממת את הכתף כל כך, זה שורף. זה כל מה שהכרתי עד
היום בהקשר של יום הזכרון.
עמדתי לזמן קצר ליד המשואה, דום. בלי לזוז, בלי לדבר, רק למצמץ
מידי פעם ולבלוע את הרוק שמצטבר בגרון, כי אני יודע שאני עומד
לבכות עוד רגע. ויש נמלה בין האבנים הקטנות שמרכיבות את רצפת
האנדרטה, היא מנסה להגיע לקצה השני, והדרך היא רק כמה צעדים,
אבל האבנים כל כך גבוהות לעומתה, העיניים שלי המשיכו לעקוב
אחריה. נמלה נוספת שוכבת קצת יותר רחוק ממני, היא מנסה לסחוב
עצמה אבל אפשר לראות שחסרה לה רגל, הראשונה מגיעה אליה וסוחבת
אותה. חיילות אמיצות הן הנמלים. האש של הלפיד כל כך שורפת
בכתף. אני מנסה לעצום עיניים, אבל בעיניים עצומות כל מה שרואים
זה את האמהות עם הממחטות הספוגות בידיים, והיזכור הזה תקוע לך
בראש, ולא יוצא. אתה פתאום מתחיל לשים לב, שהכל כל כך ירוק
כאן, ויש כל כך הרבה דגלים. ואיך בכלל צומח דשא במקום כזה,
והכל יפה כאן ומטופח, והזרים שהשכולים הניחו כל כך יפים. שנה
שעברה זה היה שונה. הגב רותח כבר, והשיר הזה ששרו לפני שעה, על
"יפי הבלורית והטוהר" גם לא מפסיק להתנגן, כל שנה הוא מתנגן
ורק השנה הוא נשאר אצלי בראש. פתאום אני יכול לדמיין את אותם
החיילים עם הבלוריות מהשיר נעלמים להם אחד אחד ומשאירים אותנו
כאן, כבר אין אנשים עם בלוריות. כל שנה אותו דבר, והשנה יותר.
השירים כבר הפכו קלישאות והם מסמלים קיטשיות לשמה. אני חושב,
בזמן שנמלה אחת נוטשת את חברתה קטועת הרגל בשדה הקרב וממשיכה
הבייתה לבדה. הדגלים הכחולים לבנים מתנופפים בשיא הרוח, אבל
האש עדיין רותחת ואני מרגיש שהכתף עוד שניה הולכת לי.
הזמן תם, רן בא להחליף אותי, אני מדמיין אותו עם בלורית כזו
כמו של החיילים שנעלמו. הולך הבייתה, קצת חושב, קצת בוכה,
ונרדם.
היום בערב יום העצמאות, והמחשבות של אתמול אחרי השמירה על
המשואה עדיין בראש. טקס עם הרבה שירים נדושים שלא מתחלפים
וקטעי קריאה שכתבו שכולים. עידן חזר בבוקר לצבא, ובכל הזמן שם
ליד המשואה לא חשבתי עליו אפילו פעם אחת. כשחזרתי הבייתה
התחילו הטלפונים על החגיגות. היום בערב לא חוגגים, אין חגיגות,
הכל בוטל. וזה רק מחמיר את המצב. כולם הלכו לרן הבייתה לעשות
על האש ורק אני חזרתי לאנדרטה, כבר אף אחד לא היה שם והלפיד
כבר מזמן נכבה. ישבתי על הרצפה ויכולתי לראות את אותה הנמלה
הפצועה מאתמול שוכבת שם, חסרת ישע. כשחזרתי הבייתה אף אחד לא
היה.
לא אמא, לא אבא ולא עידן. מול המראה סידרתי את השיער שיעמוד
כמו השיער של אבא, וניסיתי לנפח את הבלורית אבל הג'ל על השיער
שלי לא נתן, כל הזמן הידק אותו לקרקפת. רציתי לצאת, לחגוג את
העצמאות שלי, והכל בוטל. יכולתי להרגיש את האש שוב בוערת, אבל
לא בכתף, מתוכי. נזכר בכולם שרים את השורה "להיות עם חופשי
בארצנו" ואני תקוע בבית. עידן מאותו יום זכרון לא חזר. שנה
שעברה זה היה שונה.
נשכבתי על המיטה, קצת חושב, קצת בוכה ונרדם. |
