אני נזכרת בך,
נזכרת בימי החופשה, שהיית מגיע הבייתה,
מניח נעליים צבאיות בפינה,
בריח הזיעה המתוק שנידף ממדיך,
בזיפים של שבוע שעיטרו פרצופך,
נושק לי - נושק כאילו הייתה זו שנה שלא ראיתך,
מחבק בחוזקה,
צוחק -
צחוק של ילד תמים,
צחוק של אדם שלא ראה הדברים שראו עיניך.
ואני נזכרת בשיחות ללב הלילה -
בבכיך החרישי, הדומם,
והייתי מאמצת אותך אל גופי,
אומרת שכדאי, ומותר.
לאלוהים אסור לבכות - טענת,
והמשכת בהצגה הזו -
מפקד נערץ...
ואיתי נשברת,
ואיתי כאבת,
ואיתי ההיית האדם ההוא -
שהתעורר בלילות מסיוטי היום,
שרדפוך אף בעת מנוחתך.
והזיכרון חי,
הזיכרון נושם -
והוא כואב.
ואתה - אינך נושם,
כאב כבר לא תדע.
חייל שלי -
כל יום הוא יום זיכרון,
כל דקה - דקת דומייה,
מצבת אהבתי אינה נשחקת,
דמעותי לא הקהו האבן,
ודמותך עודנה חיה בתוכי.
מסרבת לדמיין את רגע נפילתך,
והכדור לא פילח,
ועיניך אינן קפואות -
והן חיות כשהיו,
ואורן לא כבה.
כאבך - כאבי,
אובדנך - אובדני,
וחיי, חיי אינם חיים יותר.