הפעם אף אחד לא צעק אש אש או חייך, פחד מוות של התקלות אמת.
שמעון המ"מ הוביל את הכח צפונה לכפר "ברעשית", עודד הסמל סגר
וזיו זיהה ראשון את חוליית החיזבאללה, התקיל את הכח הסתער
ראשון.
ברגעים כאלה נבחנים האנשים באמת.
מדהים איך ירון שנחשב לחייל מצטיין, גם זכה פעמיים בתואר (פעם
אחת בסוף טירונות ופעם אחת בסוף המסלול) בדיוק נזכר לכרוע ברך
לודא שהשרוך שלו קשור טרם ההסתערות...
חוליית האויב היתה מחופרת היטב, היינו בין כוונותיה הטובות
(רובי צלפים אמ 14...), כשהם נינוחים וממתינים לטרף, אנחנו
היינו במגמת עלייה, עמוסי פק"לים מופתעים מהמארב.
מנינו סה"כ שנים עשר לוחמים.

לא רק ירון השתפן, כמעט כולם השתפנו, אפילו המ"מ והסמל
התמהמהו, לא חתרו למגע עם האוייב כמו באימונים אז היו מטרות
קרטון ירוקות...

היחידים שבאמת הסתערו על האויב המחופר, היו אני וזיו...
בלי לחשוב יותר מידי, השבנו אש, רצנו קדימה אל עבר השוחות
המאולתרות יורקות אש איטית אך מכוונת היטב.

מהר מאוד הסתבר לנו, שדווקא אנחנו היחידים שלא נפגענו, כנראה
שתאוריית "הכי מוגן זה להסתער" הוכיחה את עצמה, שמענו את זעקות
החיילים מאחורינו מפוצפצי איברים מקליעי 7.62 מ"מ רצחניים
והמשכנו קדימה.
באיזה שהוא שלב אפילו חייכנו, אולי בהשראת זעקות חברינו שנשרפו
באש פחדנותם מאחורה, אנחנו שהיינו בתנועה היינו למטרות
בעייתיות יותר כנראה.
למרות ששמרנו כל הזמן על רצף אש מצויינת, לא פגענו באף אחד.
על סף חופשת השחרור שלנו, תו"ס (תצפית וסיור) שגרתי להפגת
השעמום בקו וחיינו מוטלים בספק גדול.

מוזר מאוד, בקורס הצניחה אמר לנו פעם המחט אברוצקי שפחד הצניחה
מזכיר במשהו את פחד המוות תחת אש, אבל אנחנו בכלל לא פחדנו,
להיפך- אפילו התרגלנו במשהו לסיטואציה, פחדנו רק מהאפשרות
שהסרט יגמר...

הגענו לשלב בו נגמרו לשנינו המחסניות, עשרים וחמישה מטרים
מהשוחה של המחבלים, שלטנו עליהם בתצפית, זאת אומרת שפיזית
ממוקמים נמוך מאיתנו, ראינו להם את העיניים, היו מאוד מפוחדים,
בשוק טוטאלי, אולי אפילו מלאי יראת כבוד כלפי הלוחמים של
צה"ל, כנראה שבאמת שיחקנו אותה.
צעקתי לזיו,

"יאיר לוקח פיקוד לשכב מאחורי מחסה"

שכבנו אחרי מחסה, זרקתי רימון והחמצתי בענק, אבל בחסות הרעש
והאבק הרווחנו הגנה, ניצלנו את הזמן להחליף מחסניות.
זרקתי עוד רימון שהיה עלי, ועוד אחד שהיה בפאוצ' של זיו גם הם
החמצה טוטאלית וצעקתי
"זיו נשאר ברתק, אני מסתער באיגוף ימני..."
זיו השתדל להוריד להם את הראשים באמצעות ירי על המחפורות שלהם,
יצאתי בנסיון לטווח בהם מטווח אפס בחסות ההגנה של זיו.
אחרי חמישה צעדים שלי, חטפתי בו זמנית שלושה קליעים כנראה אחד
מכל מחבל, באזור הבטן והמפשעה.
מדהים איך שמעוצמת קליעי ה7.62 מ"מ עפתי כשלושה מטר אחורה
וימינה, כמו זבנג, קשה לתאר את התחושה של קליע שפולש אל תוך
בשרך אבל בהחלט מדובר בחוויה מבהילה, מבחילה-  אונס מכני.
נדבקתי אל הקרקע בתנוחת חצי שכיבה ישיבה וכמו בסרט , ראיתי איך
זיו מסתער עליהם.
הוא צחק וצרח כמו אנדיאני, הם היו בשוק טוטאלי אולי אפילו
נבוכים (?), זיו הצליח תוך כדי ההסתערות הקצרה  לתקוע שני
מחבלים למוות, המחבל במחפורת השלישית נשאר חי, לזיו התרוקנה
המחסנית, הוא הופתע מאוד, גם אני התאכזבתי, היה ברור לי שכאן
הולך להיגמר הסרט, אבל חייכתי כי היה זה סרט מצויין,  דיממתי
מאוד  מהבטן והמפשעה, הייתי חלש נורא, אבל צרחתי עם זיו
לפינאלה, כמוהו צרחתי אפילו שזה נראה לי טפשי, חייכתי ושאגתי
משתדל לחכות את זעקות הקרב שלו לאות הזדהות ועידוד.
קנה הגליל של זיו  להט- הוא החדיר אותו אל תוך ארובת העין של
המחבל ממש שרף לו את המוח מבפנים,  צרח אללה ואכבר ופירכס
למוות במשך שניות ארוכות.

זיו נטל אקדח צ'כי שהיה מוטל לייד המחבל ופיצפץ לו את הראש,
אחר כך עבר בין שאר  השוחות ווידא הריגה .
ככה כמו שגססתי מחאתי לו כפיים, ללא קול הנקישה מפאת חולשה.
הפשיט אותי וטיפל לי בפצעים.
ראשית בבטן עשה כל שיכל , אחר כך במפשעות חסם לי את העורקים
באמצעות הח"ע שלי ושלו.
אבדתי את הנשימה אולי גם את הדופק, הוא החייה אותי, מצפון
התקרבו חיזבלונים, מדרום צד"לניקים.

שכחתי לספר לכם שאני וזיו שנאנו אחד את השני- ממש לא סבלנו אחד
את השני.

רק בגלל זה דאג לטפל רק בי.

שלא יגידו שהפקיר אותי למות בגלל שלא הסתדרנו, הפקיר את כל שאר
הלוחמים שנפצעו למות.

רץ אחורה לאפוד החובש נטל משם אנפוזיה, ראה שם את כולם
מתפתלים למוות מאיבוד דם ולא עשה כלום.
החובש אפילו התחנן אליו שלא יעזוב אותו.
איכשהו זיו הצליח עם הואנפלון (מחט של אנפוזיה) להכניס בי קצת
נוזלים, למרות שהודח באמצע קורס חובשים כי פלט שם כדור באיזה
מטווח טפשי.

בסוף צד"ל הגיעו ראשונים והניסו את החזבלונים בירי של מרגמה
שישים מילימטר.

בתחקיר שערך הרמטכ"ל זיו סיפר הכל כולל הכל כולל אפילו שהתעלם
מתחנוני החובש.

בת'כלס היו כמובן הרבה פאקים מצד זיו.

לפי הנוהל היה אמור דווקא לטפל תחילה בפצועים שהיה להם סיכוי
טוב יותר, או במילים אחרות להציל את כולם ולתת לי למות, הוא
במין נאיביות הגובלת בפלגמאתיות הסביר שטיפל בי כי כולם ידעו
שלא הסתדרנו לכן לא רצה שיצא שנתן לי למות כי היינו יריבים,
הוא גם לא דיווח בקשר לצה"ל בתום הקרב, כך שכוחות ההצלה
המוסקים הגיעו רק אחרי שעה וחצי כשקיבלו דיווח רשלני מצד"ל.
לדעתי לא היה אכפת בכלל לצד"ל שכולם שם ימותו, הכל פוליטיקה
אבל מי סופר.
זיו קיבל צל"ש מהרמטכ"ל, אני לא, למרות שלדעתי אם לא הייתי
לוקח פיקוד שנינו היינו מתים.

כמובן שהתחקיר הוצא לתקשורת ערוך ומכובד, כי מה אומרים לעשר
משפחות שכולות שבניהן דיממו למוות שעה וחצי על פארש בגלל איזה
טיעון לא רלוונטי של זיו ואיך מוציאים מישהו עם צל"ש אחרת.
אני השתקמתי במהירות  שלא תאמן.
הצוות הרפואי כולו הופתע מאוד, בסוף אפילו לא קיבלתי אחוז נכות
אחד, נשארתי עם פרופיל ,97 רק גילו לי ככה במקרה שיש לי קצת
פלאטפוס אז הוסיפו לי סעיף אבל זה לא קשור.
חודש אחרי שהשתחררנו נערכה מסיבה מחלקתית לכבודנו עם מה שנשאר
מהמחלקה.

גם מצנע אלוף פיקוד הצפון היה שם- הוא הסתכל עלי במין מבט
מזלזל, אני לא יודע בדיוק למה, אולי בגלל שזכר אותי מאיזה
תקרית שהיתה לי בעזה שנתיים קודם לכן- דווקא אז חיבב אותי מאוד
אז זה לא הגיוני, כנראה  ששמע עלי דברים שלא באמת קרו מאותה
תקרית, לי לא אכפת, כל שסיפרתי כאן אמת, אין לי במה להתבייש.
זיו מת באותה מסיבה, הוא נשף לתוך הנחיר שלו בטעות חרצן של זית
שחור, איכשהו נלחץ הקיא את ההמבורגר שאכל קודם ונחנק .
קברו אותו בטקס אזרחי, גם לא הוכר כחלל צה"ל, נו באמת אפשר
להבין,
לא יאמן אחרי הכל מת מחרצן של זית שנתקע לו באף,


יא אללה.